השעה הייתה חמישה לשבע כאשר התחילו הילדים להיכנס אל הכיתה,
קבוצות, קבוצות. חלקם, אלו שאך עתה התעוררו משנת הלילה עוד
מנומנמים אך רובם כבר הספיקו לעבוד הבוקר על פרוייקט זה או אחר
והם צועקים וצוחקים ובעיקר מקימים רעש רב - כמו כל הילדים בני
גילם מאז ומעולם. בין פרצי הצחוק וההמולה כיסאות הורדו
מהשולחנות, תיקי גב תפסו את מקומם על הכיסאות או לידם ומחשבים
אישיים הוצאו מהם והונחו על השולחנות. ליד שולחן זה או אחר
התקבצו קבוצות קטנות של ילדים לבחון את תוצאות עבודות הבוקר.
קבוצה גדולה התקבצה, כרגיל, ליד שולחנו של עראן ולבקשתם הציג
הלה במספר לחיצות מהירות על הצג את הפרוייקט בכלכלה אשר הוטל
עליו להכין לשיעור של היום. הניתוח של עראן היה מבריק ובמהרה
התפתח דיון ער לגבי המסקנות והפתרונות שהציג אך עראן עצמו לא
השתתף בדיון. עראן מצא את נושא הכספים משעמם ופתרון, הוא נהג
לומר, תמיד כל כך פשוט. במקום זאת קרא הודעה מחברו, סער, אשר
היה קטן ממנו במעט ולמד בכיתה אחרת. 'למה קוראים לזמן בו מתחיל
היום 5:00?' ואז חייך והוסיף, 'ויש לך עשר דקות
מ-ע-כ-ש-י-ו...'.

השניים היו מטובי התלמידים בבית הספר ונפגשו לפני כשנתיים או
שלוש כשחלקו חדר במשלחת מטעם המוסד לסדנת יצירתיות
באוניברסיטה. רוב הסדנה הייתה מורכבת מסדרה של בעיות וחידות
אשר הצוותים היו צריכים לפתור ואז בחינת הפתרונות של הקבוצות
השונות. עראן וסער, שעבדו כצוות, נהנו מהחידות ומהמשימות אבל
במיוחד הם אהבו את העובדה שהם תמיד הצליחו למצוא את הפתרונות
הטובים ביותר ומהר בהרבה מהצוותים האחרים. מה שהותיר להם הרבה
זמן פנוי, אותו בילו בשוטטות יחדיו במסדרונות האוניברסיטה
ובחצרות. באחת הפעמים, כששוטטו במסדרונות אשר מאחורי הפקולטה
להנדסה פתחו בטעות דלת לחדר בו ישב אדם זר בעל שער אפור
ועיניים ירוקות-חומות שנראו חדות, חודרות. "סליחה, אדוני,
הפרופסור," מיהר עראן להתנצל, "לא התכוונו להפריע. חשבנו שהדלת
מובילה לגרם מדרגות" והשניים עמדו לצאת.
"אני איני פרופסור," אמר הזר "אני מורה, ואתם?" השניים החליפו
מבטים, 'מורה?'
"אנחנו שייכים לסדנת היצירתיות ופשוט סיימנו את המשימות שלנו
במהירות. אנחנו תמיד מסיימים אותן מהר" התגאה סער כבטוח בעצמו
ככל ילד.
"אתה טוען שאתם טובים בפתרון בעיות?"
"כן"
"זה טוב," אמר הזר "אבל זה החלק הקל. הטריק האמיתי הוא בלמצוא
ולהבין את הבעיה, לפני שאתה פותר אותה." עראן וסער החליפו עוד
מבט, אבל הם כבר לא התכוונו לעזוב, סקרנותם התעוררה "למה
כוונתך?"
"לפי הסמל שעל החולצה, אני מבין שאתם שייכים לבית הספר המרכזי
לשלטון. אמרו לי, מדוע שיטת הממשל שלנו מתנהלת כפי שהיא
מתנהלת?"
"אני מניח שכי זו השיטה הטובה ביותר" ענה עראן.
"כך.. אז ננסה משהו קל יותר. אמרו לי, מדוע בשפתינו יש מילים
אשר בנויות לפי שיטת השורש והבניין ומילים אחרת אשר בנויות
מבסיס ותחיליות/סופיות?"
"לא יודע," אמר סער "זה פשוט ככה.. "
"מדוע אתם לא יודעים את התשובה לשאלות?"
"כי אף אחד מעולם לא סיפר לנו אותה..."
"אתם רואים, זו הבעיה. אתם לא צריכים לחכות שמישהו יספר לכם את
התשובות, אתם לא צריכים לחכות לדף שיבהיר 'זוהי הבעיה' ויוסיף
את הנוסחאות בהם תשתמשו לטיפול בה. אתם חושבים שהנשיא ויועציו
קובעים את סדר יומם וטיפוליהם לפי בעיות שאנשים באים ומספרים
להם עליהן? הקושי הוא לשאול את השאלות, לברר את התשובות, להבין
את הסיבות ואז להחליט אם דבר מה הוא טוב או רע, ומהן בדיוק
הבעיות. אם עשיתם את זה נכון, לפתור אותן, זה כבר באמת החלק
הקל ואם לא עשיתם את זה, ובכן, לא תוכלו לפתור שום בעיה
לעולם."
"תוכל לספר לנו מדוע הלשון נראית כך? והממשל?"
המורה חייך "אלו נשמעות לי כמו שאלות נהדרות להתחיל לחקור
בהם." בעיניו היה מבע מאשר "עכשיו המשיכו בדרככם, המדרגות
נמצאות מעבר לפינה".
השניים יצאו מהדלת, אך מאז זה היה ביניהם כמשחק. הם היו מתחרים
אחד בשני במציאת בשאלות אשר אף אחד אחר לא שאל וכמובן בפתרונות
שלהם. סער נהג לומר בבדיחות דעת ש'ככה, זו לא תשובה' והמשפט
תפס.

לפני תום עשר הדקות שהקציב סער כבר שלח לו עראן את התשובה 'זה
קל כשחושבים על זה' הוא כתב 'המקור, כרגיל, הוא כדור הארץ בו
החלו למדוד את השעות לראשונה. המוקד לא היה הזריחה אשר לפי
ההיגיון הפשוט הייתה צריכה להיות ההתחלה. היה קשה למדוד את
הזמן המדויק של הזריחה מאזורים לא מישוריים ומלבד זאת הזריחה
משתנה במיקומה וזמנה לאורך עונות השנה ומיקומך על פני כדור
הארץ, גם בקווי האורך וגם בקווי הרוחב כך שהחישוב היה לא אמין.
המוקד הוא הזנית. אותה אפשר למדוד במדויק מכל מקום על הארץ,
אפילו כשהשמש לא שוקעת בכלל חצי שנה. הזנית, המרכז נקרא 12
ומשם זה היה פשוט עניין של חישוב, מתי זורחת השמש. אחרי שהמודל
הזה אומץ לא הייתה כל סיבה לשנות אותו כשעבר האדם אל החלל.
עכשיו אחד בשבילך, למה לקרוא לזנית דווקא 12?' עראן חייך ושלח
את ההודעה. יהיה לו מה לעשות במשך שיעור כלכלה.

"בגלל היוונים" אמר סער אשר הופיע על מפתן חדרו של עראן מאוחר
יותר באותו היום "הם היו הראשונים שמדדו את השעה בצורה שיטתית.
הם גם היו אלו שחשבו על השיטה מלכתחילה, והם ספרו עם בסיס 12
ולא עשר. למה יש 7 ימים בשבוע?"
"סער אתה כל כך צפוי" אמר עראן בשמחה, "כבר בררתי את זה הבוקר.
הדעות חלוקות, יש שאומרים שזה בגלל ספר עתיק שנקרא התנ"ך.
הספר, שעסק באלוהים ופולחן, בתקופה שהיו אנשים שהאמינו בדברים
האלו, טען כי העולם כולו נברא בששה ימים - וביום השביעי אלוהים
נח. מאז הם שמרו על מנוחה כל יום שביעי והקדישו אותו לאל, כזכר
לבריאת העולם. אחרים טוענים שהיו אלא מלומדים פרסים או בבלים,
זה לא ברור, אשר התווכחו במשך זמן מה אם כדי לחלק את הימים
לשבעה או לשמונה ובסוף הטילו קוביה"
"מה זאת קוביה?"
"לא ברור, איזה שהוא מתקן פרימיטיבי אשר בוחר באופן רנדומלי
מספרים מאחד עד שש. הוא ככה"נ היה נפוץ במשחקים בימי קדם."

בזמן שדיבר הוציא עראן מתיקו את המחשב האישי והציג עבודה בשני
עותקים "הוספתי משהו חדש ואני רוצה שתבדוק את זה." הוא הושיט
לסער אחת משתי החוברות שבידו. המחשב של עראן היה חדש וחזק, הוא
זכה בו באחת התחרויות הרבות שהשניים השתתפו בהן מטעם בית הספר,
והאשליה הייתה מושלמת. מהמגע המחוספס מעט של הכריכה המעוצבת,
דרך הרשרוש הקל של הנייר ועד לריח הקלוש של הדפוס שדבק בדפים.
לא היה זה הפרוייקט בכלכלה אשר זכה לתגובות כה אוהדות בכיתה,
היה זה משהו מעניין הרבה יותר, למרות התנגדותם של המורים
וטענתם העיקשת שזה פשוט 'לא רלוונטי'. על הכריכה היה כתוב בכתב
מודגש 'שיעור היסטוריה'.

"תפתח בעמוד מספר 2" ביקש עראן. בעמוד 2 ו-3 הייתה מפה של אזור
שסער לא זיהה. אם אתה רוצה למקמם את האזור בהשוואה לצרפת, אתה
יכול לפתוח בעמוד האחרון, שם יש מפה המציגה את כל האזור, לדעתי
הוא נקרא אירופה." סער היה זה אשר גילה והבין את משמעות המהפכה
הצרפתית שהייתה פריצת הדרך הגדולה שלהם להבנת התקופה
הדיגיטלית. סער, כמובן היה מאוד גאה בכך ועראן קצת קינא, למרות
שהוא לא הודה בכך אפילו בינו ובין עצמו. סער נשאר בעמוד מספר 2
"חשבתי שכבר פיצחתי את המפות הישנות האלו, אבל אין לי מושג מה
הסימונים המוזרים האלה, בצהוב ובכתום על פני השטח. אולי סוג של
מחצב או משהו כזה?"
"כאן," אמר עראן "אנחנו מגיעים לסיפור מעניין."

"אני לא בטוח בכל הפרטים" התחיל עראן בהתנצלות "כמו שאתה יודע
אין הרבה רשומות ששרדו ומאלו אין הרבה רשומות שהמכשירים
שבידינו מסוגלים לפענח ולהציג בשל הפורמט המיושן. מהרשומות
שהצלחתי למצוא היו עוד רשומות בשפות מוקדמות, מלפני השפה
התקנית." השניים חייכו. הם כבר פתרו מזמן את חידתו השניה של
המורה, אודות השפה והגילוי וההבנה שהייתה לבני האדם יותר משפה
יחידה עזר להם להבין טוב יותר את עובדת היות המדינות השונות.
ברור שאנשים אשר יכלו לדבר אחד עם השני התקבצו יחדיו ולא בטחו
באחרים. משפט מספר ישן עלה בדעתו של עראן 'אם אינך יכול להבין
את האדם השני, אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שהוא אינו רוצה
להרוג אותך.. '.
"מה שאתה רואה מולך, זו מפה של מדינה בשם 'ישראל', התקופה היא
שלהי המאה העשרים או אולי תחילת המאה העשרים ואחת, לא ברור,
אבל אחרי המהפכה הצרפתית, כיוון שישראל הייתה דמוקרטית
מתחילתה. הסימנים הצהובים והכתומים על המפה הם שטחים של מדינה
אחרת, או אולי יותר נכון, קבוצה של אנשים אשר דיברו בשפה אחרת
ורצו להקים מדינה משל עצמם והם נקראים פלסטין, אני חושב.
החבר'ה מפלסטין האלה חיו בדמוקרטיה מונרכית, אל תצחק, אני יודע
שזה סותר אבל העדויות עצמן סותרות. מסביב, אתה יכול לראות את
הגבולות באדום, מדינות נוספות, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק,
אירן, לוב ומצריים כולן מונרכיות. כל המונרכיות הללו ופלסטין
נקראו יחד האיחוד הערב או העולם הערבי והם היו מסוכסכים עם
ישראל. לא ברור מה הרקע לסכסוך ולא מצאתי אף מקום שמסביר אותו
באמת, אולי זה היה דבר כל כך ידוע שלא היה צורך בהסברים. אבל
יש לי ניחוש. זוכר שדיברנו על המלחמה בין ארצות הברית
הדמוקרטית כנגד ברית ורשה הקומוניסטית? ובכן תקופת הזמן היא
בערך אותה תקופת זמן ולדעתי הייתה שם ברית בין ארצות הברית
וישראל כנגד הקומוניזם והמונרכיה. אם כי מדינות דמוקרטיות רבות
מאירופה תמכו במונרכיה הערבית וכן ישראל, בתחילת דרכה, נטתה אל
עבר הקומוניזם. בתקופה הזו, זה ברור, ארצות הברית תמכה בישראל
והשתיים עמדו בקשר אמיץ"
"במה בדיוק התבטא הסכסוך בין ישראל למונרכיות?"
"לפרקים היו שם חיכוכים מדיניים ולפרקים מלחמות של ממש"
"עד מלחמת האטום בין אירן לארצות הברית אז האזור כולו נסחף
למלחמה והפך למדינות חסות ואז לדמוקרטיות צעירות, חדשות..
ישראל השתתפה במלחמה?"
"רק לקראת הסוף, גם הפלסטינים השתתפו, עד אז כבר היה שלום בין
שתי המדינות, אבל זה עוד רחוק. בינתיים ישראל בבעיה. הם שרויים
במלחמה, אם גלויה ואם מסוות. והמשטר הדמוקרטי, האיטי והפשרני,
אינו מהדברים היעילים ביותר במצב של מלחמה. בנוסף החבר'ה
מפלסטין רצו מדינה וישראל נקראה תחת הצורך להכריע האם יש לתת
להם את האוטונומיה שהללו רצו או לא, ככל הנראה מסתייגים משיוכם
של הראשונים לברית של העולם הערבי והחשדנות הטבעית בין אנשים
שאינם מדברים אותה שפה. בין לבין, המצב הפנימי בישראל, הכלכלי
והחברתי התדרדר למרות היותה מדינה מתפתחת, חזקה צבאית ובעלת
ענפי מדע מפותחים. אנשי הממשל עצמם, בשל הכהונות המהירות, חשבו
במונחים של הצלחה מיידית, אפילו על חשבון התדרדרות עתידית כי
כל מעידה גרמה לנפילה מהכס."
"מובן, חילופי שלטון מהירים ואי הסכמה של הרוב על המדיניות
תיצור משטר חלש, אבל ישראל לא התמוטטה בחזרה למונרכיה כמו
מדינות אחרות, ובזמן מלחמת האטום היא אף נזכרת כמדינה חזקה,
אחת החזקות ביותר באזור..."
"כן, יכול להיות שזו הסיבה שהמודל שלהם תפס תאוצה כל כך
מהירה."
"איזה מודל?"
"נכון, עוד לא ראית אותו, תעבור לעמוד 11. העובדה שחילופי
השלטון היו מהירים מאוד ועל כן הכהונות היו קצרות מאוד ובכירים
איבדו את מעמדם בעוד אלו שבאו מקרוב זכו במעמד גבוהה במהירות
יצר משטר מאוד לא מנוסה ובו, בניגוד למדינות יותר שקטות,
צעירים רבים אם השכלה בסיסית בלבד, משהו שנקרא 'תואר ראשון'.
אנשי הממשל הלא מנוסים עשו טעויות רבות שיכלו להימנע, כל אחד
מהם ניסה להמציא מחדש את השיטה הבינארית, בלי ללמוד מהעבר.
אולי הם הבינו שזו בעיה מרכזית, אולי הם טיפלו בבעיה הזו פשוט
בשל חוסר יכולת להתמודד עם הבעיות האחרות ואולי פשוט כחלק
מתוכנית גדולה יותר אשר אבדה עם הזמן, ישראל חוקקה חוק אשר
חייב כל אדם נבחר ללמוד במשך חצי שנה תוכנית כללית אשר תכלול
את יסודות הממשל, המדיניות ונושא שנקרא מדעי המזרח התיכון. זו
הייתה רק ההתחלה, אבל זו הייתה פריצת דרך." החוברת נעלמה מידו
של סער כשעראן סגר את המחשב.
"למה?" שאל סער
"אנחנו מאחרים." אמר עראן והצביע על השעון "היינו אמורים לעשות
היום עבודה לשיעור תרבות? משהו לגבי זכויות יוצרים בחברה
המודרנית, המערבית?"
"נכון" נזכר סער
"תגיד, סער, למה התרבות המודרנית היא מערבית?"

למחרת היום נפגשו השניים בספריה "זה היה בגלל המלחמה הקרה" אמר
סער.
"מה היה בגלל המלחמה הקרה??"
"החברה המודרנית היא מערבית בגלל המלחמה הקרה, ארצות הברית
הדמוקרטית נלחמה בברית המועצות הקומוניסטית, הדמוקרטים בברור
ניצחו ועל כן כל מה שטוב ונאור ומודרני נתפס בתרבות השלטת
כמערבי וכל הרע והמפגר והמכוער כמזרחי"
"את כל זה אני יודע, אבל למה מערבי?"
"ראית פעם את המפה?"
"כן, נו, אבל הכדור הוא עגול מי ממערב ומי ממזרח תלוי בצורה בה
מסתכלים על זה"
"כל המפות של הארץ מצויירות כאשר אירופה היא במרכז. אירופה
הייתה היבשת המתקדמת ביותר בתקופות החשוכות, ערש התרבות. ארצות
אירופה התפשטו ליבשות נוספות, וביססו מושבות. הם היו הראשונים
שציירו מפות מדויקות והם הפיצו את מפותיהם, עוד לפני שידעו
שהעולם הוא עגול."
"אה," אמר עראן, נבוך מעט "ראש גדול, סער" סער חייך.
"אתה עסוק"
"לא באופן מיוחד, כלומר, היום, היום הגדול, אתה יודע, וחשבתי
להשלים קצת ידע על ראש המגמה הזה, אולי אי שם בעבודות בית הספר
הישנות, או בעיתונות על תקופת המנהיגות שלו יהיה איזה שהוא רמז
איך לעבור את הראיון הזה בשלום"
"אומרים שהוא עושה את הראיונות בעצמו"
"כן, ואומרים גם שהוא רוצח בדם קר.."
"תחשוב על זה אחרת, אם תעבור את הראיון אצלו תוכל להזניח את כל
מה שלא מעניין אותך מעכשיו, לא ללמוד - אפילו לא לגשת לבחינות
הסיום. אומרים שהוא לא מחפש דווקא את התלמידים עם ציוני המעבר
הכי גבוהים ורק אחד או שניים מכל מחזור מתקבלים למגמה."
"כן, ממילא לא תכננתי ללמוד לבחינות"
"שחצן אחד!" צחק סער ואז שאל בנימה רצינית יותר "ואם לא לממשל,
לאן תלך?"
"אני לא יודע.. חשבתי אולי חינוך ותרבות, זה צריך להיות כיף,
אולי מדיניות פנים... בסוף אני בטח אתקע בכלכלה ותכנון" עראן
הושיט את ידו, כמו לזריקה קטלנית כמו להתאבד ואז התעשת וסיפר
"אתה יודע שהם שלחו שליח לבית הספר, הוא הוציא אותי היום
מהכיתה... "
"אני כל כך שמח שאני לא צריך לעשות את כל זה עכשיו.."
"יש לך רק עוד שנה לפניך.."
"כן, אבל זה נראה כל כך רחוק עכשיו..  אני בטח אגיע לתחבורה או
משהו כזה, כן, אתה כבר מתכנן את זה.. אתה הולך להיות הנשיא ואז
תכחיש שאי פעם הכרת את הפקיד הזוטר שיושב אי שם בספסלי המועצה
התחתונה, אני יודע.."
"אתה צוחק? אם אני אהיה נשיא אתה לא תהיה באף אחת מהמועצות.
אתה תהיה היועץ הסודי שלי, אני אשלח אותך לאוכלוסייה האזרחית
ואתה תחזור אלי אם תשובות לשאלות שאף אחד אחר לא שואל. בסוף,
הם יפתרו אותי ויעבירו אותך לראש המועצה העליונה."
השניים צחקו.
"טוב," אמר עראן "בוא נעזוב את השטויות האלו. אם אני לא אתקבל
אז אני לא אתקבל! מי צריך את זה בכלל, אה? בוא אני אראה לך את
שאר ההצגה מאתמול."

עראן הזיז הצידה את הספרים אשר הוצגו על שולחנו והללו נעלמו,
הוא הוציא מתיקו את מחשבו והציג את החוברות. "הנה, תפתח בעמוד
29. לא נשאר עוד הרבה בעצם. התמורה לא הייתה מיידית אבל בתי
הספר התפתחו ועכשיו למדו שם גם אנשים שלו היו חברי בממשל. היו
אלא האנשים שהיו צמאים להיבחר, אלו שרצו קשרים טובים וגם
אידיאליסטים שהבינו שכאן הם יכולים להשפיע. כל חברי הממשל
שעברו את התוכנית והגיעו לממשל ניסו בתורם להשפיע על התוכנית.
כל אחד מהם חושב, אם אני הייתי לומד את זה עוד שם ומתוכנית של
חצי שנה זו הפכה להיות תוכנית של שנתיים. בזמן הזה רוב מי שרצה
להיבחר כבר למד בבית הספר הזה מראש, זה לא היה תנאי רשמי אבל
אף אחד לא בחר באנשים שלא עברו את התוכנית. בנוסף, יחד עם
הנבחרים למדו עוד אנשים, חלקם סתמיים אבל רובם אנשים מוכשרים,
אשר יש להם איזה שהוא ניסיון או ידע אותו רחשו והם רצו לעזור.
לכל נבחר הייתה קבוצה של חברים מבית הספר עימם הוא הלך הלאה.
הנבחרים עצמם היו כעת קבוצה מגובשת יותר בתוך עצמם, הם סמכו
יותר אחד על השני."
"זה מדהים." אמר סער "אני ממש יכול לראות בדיוק איך זה מתפתח
לתוך השיטה הקיימת.."
"זה ממש כך, אבל ישראל לא הלכה רחוק יותר מזה בשלב הזה, בערך
אז מראיון חלוצי, אידיאלי, אמיתי, זה הפך להיות מקום אליו
הולכים ילדי העשירים כדי להתחכך בכוח. אבל הראיון של 'בית ספר
לשלטון' לא ירד מהפרק ומדינות רבות הלכו בעקבות ישראל. ברובם
הלימודים בבית ספר זה היו חינם, בחלקם התוכנית הייתה ארוכה
יותר ובחלק קצרה. היו מדינות שחילקו את הלימודים למגמות שונות
אך לרוב הם התרכזו בהיסטוריה, כלכלה ומדיניות חוץ בלבד.
הדמוקרטיה עדיין שלטה בכיפה."
"אין שום סיבה שהעם יוותר על הכוח שבידיו למען המיעוט, זו
הייתה תקופה של חשדנות, עוד היו מונרכיות בסביבה.."
"אז מה לדעתך גרם לשינוי?"
"בלי להציץ במה שכתבת?"
"בלי להציץ..."
"טוב.." אמר סער ולאחר דקה של מחשבה הוסיף "המסע לחלל. אחרי
שיצא האדם לחלל לא הייתה אפשרות להמשיך עם הבחירה הישירה של כל
אחד במערכת השמש, ואם רק חלק בוחרים, ואם רק חלק זוכרים
להזדמנות להיבחר, למה לא לעשות את זה בצורה חכמה."
"ראש גדול, סער" אמר עראן "יום אחד עוד תהיה נשיא ואני אתגאה
שהכרתי אותך פעם, אבל זה לא היה זה - הם החזירו את הדמוקרטיה
גם בעידן החלל. אבל בשלב כל שהוא כל ממשלות האדם החליטו
להתאחד, זה היה מעשה נועז בזמנו אם כי מתבקש, רק יחד הם יכלו
ליצור מושבות רחוקות בלי להעמיס על האוכלוסיה הקיימת יותר מדי,
רק  בשיתוף פעולה הם יכלו לכלכל נכון את כל הבני האדם, בלי
בזבוז גדול מדי של משאבים ושל מאמצים. האיחוד אומנם היה צעד
מתבקש אבל קשה. כל אחד רצה נציג משלו בשלטון, כל אחד רצה לחשב
אחרת את החוזק הצבעת המחוזות, בדרך שתעניק לו הכי הרבה קודם.
האיחוד קם וקרס לפחות פעמיים. גורם לאי אמון יותר ויותר גדול
בין הצדדים ואז הוקמו בתי הספר על הכוכב, בתי ספר משותפים
לממשל."
"אבל הממשל עוד לא היה מאוחד"
"כן, אבל זה הראיון, בהתחלה הם המשיכו עם השלטון העצמי, אבל
הנבחרים למדו ביחד, למדו לשתף פעולה, למדו זה את יתרונותיו של
האחר. הם בטחו אחד בשני והבינו אחד את השני. בבית הספר הזה למד
אדם מור, זה שאחר כך שינה את שמו לאיתמר בן-א .."
"הבחור שאחראי ל..."
"בדיוק!" אמר סער "וכאן זה כבר התחיל להיות קל, כאן כבר יש
רישומים בשפה התקנית, המשותפת, אם כי הם ישנים עד למאוד."
"זה מפורט בהמשך, הדרך כבר הייתה סלולה, גיל הלימודים ירד,
בחינות איתור וכניסה החלו להתקיים, לבסוף אחרי שנים ארוכות של
שיתוף פעולה הקימו הנבחרים את האיחוד. נשיא ומועצה עליונה
ומועצה תחתונה כאשר בכל אזור יש מועצות מקומיות ומתחת להן
שלטון מקומי. השלטון עובד באופן מאוחד, אחיד ועל סמך לימוד
מהניסיון, מההיסטוריה. והאיחוד החזיק מעמד עד עצם היום הזה.
השיטות השתכללו אבל השיטה נשארה אותה שיטה."
"אני בכל זאת רוצה לקרוא את זה, תשלח לי את זה."
"אין בעיה."
"אבל אני לא יכול שלא לחשוב. אם כל מה שהרווחנו באיחוד הזה,
אתה לא חושב שהפסדנו משהו?"
"למה הכוונה?"
"כלומר אנחנו כל כך מאוחדים וחכמים ונבחרים ויודעים טוב איזה
לפתור כל בעיה כלכלית, לפתח תוכניות חינוך, לדאוג למסחר,
לתעשייה, לפיתוח המושבות, אתה לא חושב שאיבדנו אי שם את דעתם
של שאר האנשים? פעם הייתה מעורבות, לאנשים היה אכפת, אנשים חשו
שייכים, הייתה להם אידיאולוגיה, לא רק בבתי הספר, בכל מקום..
"
"אני לא יודע עראן, מאז שהייתי בם חמש לא דיברתי אם אדם שלא
נבחר לתוכנית, אני מניח שהם בדיוק כמונו, שקשה לקום בבוקר ושהם
מאחרים מדי פעם לפגישות, תגיד אתה לא אמור לצאת במכונית הזו?
"כן, אני מניח.."
"בוא, אני אלווה אותך. ואני מצפה שתצליח, כן? אני מתכוון ללכת
לממשל ואני מצפה שתשמור ותשלח לי את כל ההצגות שלך!" השניים
יצאו מהספרייה, צוחקים.


עראן התקשה מעט למצוא את חדר הרעיונות. הוא היה חבוי במסדרונות
שמאחורי הפקולטה למתמטיקה. היה שלט קטן על הדלת, 'חדר 42' , זה
היה זה. למרות האיחור עראן השתהה, הוא נשם עמוק פעמיים ורק אז
נכנס.
"סלח לי, אדוני הפרופסור, על האיחור"
האיש שישב מאחורי השולחן הרים את מבטו, הוא היה איש מרשים בעל
שער לבן חלק ועיניים ירוקות-חומות שנראו חדות, חודרות. "אני לא
פרופסור, ילד, אני מורה." האיש נראה לעראן מוכר במעט אך הוא לא
יכל להיזכר בדיוק מאיפה והוא הניח שראה את תמונתו בין ההצגות
השונות שקרא לפני הראיון.
"אתה רוצה ללמוד במגמה העליונה לממשל." זו לא הייתה אבל עראן
ענה בכל זאת "כן, אדוני." המורה דפדף בהצגה שנחה לפני על
השולחן. "'עראן, תלמיד מצטיין, ביצע פרוייקטים רבים בהצלחה,
לומד מטעויותיו, מבריק..' המורה סגר את ההצגה כמעט בזלזול
ועראן קיווה בכל מעודו שהזלזול היה כלפי התיק ולא כלפיו.
ולהפתעתו הבין שהוא בכלל לא היה לחוץ לפני הראיון, למעשה שלפני
רגע זה ממש הוא בכלל לא הבין את המשמעות של המילה 'לחוץ'. "כל
זה אינו אומר דבר." אמר המורה והרים את עיניו אל עראן, מבטן
כמעט ומשועשע והטון בו דיבר היה רך יותר "עכשיו, תגיד לי ילד,
מה מבדיל אותך מעשרות התלמידים המצטיינים שרוצים להגיע למגמה
שלי? למה דווקא אתה?" המורה תמיד פתח בשאלה הזו, הוא קיווה שלא
לשמוע תשובה עם אידיאלים מולבנים, כזו שתמיד שולפים בראיונות.
עראן הוריד את עיניו ואמר "אני לא יודע, המורה. אני לא מכיר את
כל התלמידים המצטיינים שרוצים להגיע אל המגמה שלך" ואז הרים את
עיניו שוב ופגש את עיני המורה בלי למצמץ "אבל אני אעבוד קשה.
קיבלתי ציונים טובים בכל המקצועות. אני יודע את הרקע. אני לא
רוצה לפתור את הבעיות שהמועצה העליונה תעביר אלי, זה קל. אני
רוצה למצוא את הבעיות שאף אחד אחר לא יחשוב עליהן, אני רוצה
להבין את הסיבות האמיתיות מאחורי הדברים, את התמונה האמיתית,
המלאה, לא רק הכלכלה או התרבות. אני רוצה לשאול את השאלות..."
ואז חייך, נבוך פתאום "אדוני, המורה". המורה הופתע "ואתה תוכל
לשאול את השאלות שאף אחד אחר לא שואל? אתה תוכל לאתר את המוקד
של הבעיות האמיתיות? אלו שאף אחד לא רואה עד שמאוחר מדי?"
"אני לא יודע, אני חושב שאוכל."
"למשל.."
עראן חשב לרגע ואמר במהוסס "קראתי קצת על העבר, המורה. היה פעם
דבר כזה שנקרא דמוקרטיה. זו הייתה שיטה דפוקה לגמרי, והיא לא
עבדה כמו שצריך תחת לחץ, והיו צריכים לשנות אותה. זה היה צעד
מאוד נועז בזמנו. אבל אני חושב שהיו בה יתרונות. אני חושב שאי
שם לאורך הדרך איבדנו חלק ממה שהיה לנו אז. אני חושב להחזיר את
זה." עראן הרים את עיניו ולהפתעתו, המורה חייך "זה נשמע לי כמו
נושא מצוין להתחיל לעבוד עליו" הוא אמר, ובעיניו היה מבע מאשר.