הכרתם פעם מישהו מוזר? מוזר באמת? אחד שחטפו אותו עבמים או אחד
ששומע קולות משום מקום... או, זה מקרה טוב - שמעתי על אחד שטען
שהמקרר שלו הוא שער תלת מימדי והכל, והוא אשכרה ניסה לעבור
מימד, בדיוק כשבאו מאברבנל! מכירים כאלה? אז זהו, שאני מכיר
משום מה רק אנשים ששומעים קולות. כן כן, כל פעם שאני אומר שלום
למישהו הוא מתחיל לחשוב שהאוויר מדבר, מצחיק לא? אפילו סתם
אנשים שאני לא מכיר ברחוב מסיטים את ראשם ומחפשים במרחב את הלא
נודע, כבר כמה שנים זה ככה ואני התרגלתי.

שלום, קוראים לי יובל ואני בלתי נראה, הכסא עליו אני יושב תפוס
אדוני. תפסיק להסתכל באוויר ושב כבר במקום אחר, בשביל מה אתה
חושב הבאתי את כל ההקדמה המעצבנת הזאת אם לא בשביל קשי קליטה
כמוך! יופי, אז אני אמשיך, בהתחלה היה טיפה שונה, היינו אני,
אבא ומיטל... היום זה רק אני.

נולדתי בסדר - עשר בידיים ועשר ברגליים, ככה סיפרו לי פעם,
ואבא היה עסוק מאוד אז הביאו לי את שירה, הבייביסיטר ששמרה על
השלט של הטלוויזיה. ואני לא בכיתי כי עוד כשהייתי קטן אבא אמר
לי שגברים לא בוכים ואבא בן אדם חכם מאוד, אז יצא שנשארתי רעב.
אתם יודעים, גוף האדם הוא לא כזה חלשלוש כמו שהוא נראה, הוא
יכול לסבול הרבה לפני שהוא מתפרק, וכך שרדתי - בעיקר מהשאריות
נשנוש של שירה ומהאוכל שמיטל הייתה נותנת לי בשקט, כי לא
דיברתי איתה אף פעם.

עכשיו כשאני חושב על זה, באמת חבל שלא יצא לי לדבר איתה, אולי
הייתי מסביר לה דבר או שניים לפני ש... אבל אני מקדים את
המאוחר. במילא עד גיל חמש לא למדתי לדבר, ככה זה כשהדבר היחיד
שאומרים לך (צועקים יותר נכון) זה "תזוז כבר! אתה לא רואה שאתה
מסתיר?" בגן כל מה שהילדים האחרים ראו הוא ילד קטן ולא מפותח
בגלל שהייתי רעב כל הזמן אז נראיתי רע. מה אתה שואל? איך אבא
שלי לא שם לב? אבא שלי בן אדם חרוץ מאוד, הוא ביקר בבית פעם
בכמה חודשים ותמיד אהבתי כשהוא בא, כי הוא אבא שלי ואהבתי
אותו, שלא לדבר על העובדה שסוף סוף מישהו דיבר אליי. לא יודע
איך הוא לא שם לב, אולי הוא היה עסוק מדי או אולי חשב שכך זה
נורמלי. לא יודע.

בכל מקרה, בסופו של דבר רק מיטל דיברה איתי כי היא הייתה החברה
הכי טובה שלי, אתם מבינים? לא דיברתי איתה אף פעם כי התביישתי,
היא הייתה כל כך יפה ואני נראיתי כזה, נו, צנום. אבל היא דיברה
איתי כשכל השאר התעלמו ממני, וכך נעלמתי - מהתעלמות. תארו
לעצמכם איך הרגשתי כלפי האדם היחיד ששם לב אלי, לא שרציתי
להיות חבר שלה בקטע רומנטי או משהו (אז קראנו לזה חברים עם
נשיקות), פשוט רציתי להיות איתה, אפילו שהיא רצתה להיות עם
נשיקות עם אבי, המגודל של כיתה ב'. היא רצתה שאני אעזור לה
להשיג אותו, ואני, מה אני יכולתי להגיד?

התכנית הייתה פשוטה מאוד. אתם מבינים, אבא של אבי מת, כמו אמא
שלי, ואבי כל הזמן דיבר עליו ועל כמה שהוא היה חכם. אז מה
שעשיתי זה שבאתי לאבי כשהיה לבד בשרותים ליד הכיור והתחלתי
לדבר אליו בקול נמוך, כמו של אבא שלי בערך. אבי שלא הבין מאיפה
הוא שומע קולות קיבל ליד אותו כיור הרצאה שלמה מאביו בקשר
למיטל ולמה כדאי לו להיות חבר שלה עם נשיקות. יאללה, איך שהוא
התלהב! סיפר לכל החברים שלו שאבא שלו בא אליו בשרותים והם כולם
עמדו והנהנו בשקט כי פחדו להגיד לו שהוא מדבר שטויות. אז מיטל
ואבי נעשו חברים ואני אזרתי אומץ והחלטתי שאחרי כל זה אני כבר
לא מתבייש לדבר עם מיטל.

שתבינו, כשאבא שלי מת כשהייתי בן 16 מהתקף לב, בכיתי בגלל מותו
יותר משבעה.
אבל אפילו הצער כשמת לא השתווה לזה שהיכה בי כשדיברתי לראשונה
אל מיטל, והיא לא הבינה מאיפה קולי מגיע...

לעזאזל, אתם אפילו לא הקשבתם עד הסוף, טוב למה ציפיתי. מדריך,
איפה פה השרותים? מדריך? אני עומד מולך!