לעולם לא אשכח את היום הזה, זה היה בתאריך ה- 5.10.01. אחד
הימים הנוראיים ביותר שעברתי.
זה היה יום חמישי, שירתתי אז עוד בצבא, הייתי בסדיר וההינו
בחרמון, בהר דוב. יצאתי הביתה ביום חמישי בבוקר, הייתה לנו
הסעה מהחרמון לכיוון קריית שמונה. הגעתי לקריית שמונה בסביבות
11:00 בבוקר. חיכיתי קרוב ל-15 דקות לקו- 842 שמגיע לת"א.
האוטובוס הגיע עליתי עליו והייתי עם המדים והנשק. התיישבתי
במקביל למושב האחורי אבל אחד אחורה. האוטובוס המתין שכל
הנוסעים יעלו על מנת שיוכל להתחיל את הנסיעה, (ידעתי שמצפה לי
נסיעה קשה אבל לא עד כדי כך ...!).
ופתאום ראיתי אותה, לעולם לא אשכח את המראה שלה,  היא הייתה
חיילת על מדים כמוני, היה לי חיוך מקסים, עיניה ממש ממש נצצו
והיא קרנה מאושר, פשוט נדהמתי מהיופי שלה. היא התיישבה מושב
מקביל אלי אבל אחד אחורה, היא התיישבה צמוד לחלון, ואני כבר
התחלתי לחשוב איך אני מתחיל עם הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי.
הנסיעה התחילה, אני גם התיישבתי צמוד לחלון אבל עיני כל הזמן
פזלו לכיוון שלה, לא יכלתי להסיר ממנה את העיניים.
איך שהנסיעה התחילה כמעט כולם נרדמו, אבל אני נשארתי ערני
לגמרי מציץ כל פעם לראות לשלומה, והיא הייתה מכורבלת כתינוקת
ראשה מונח על החלון ועיניה עצומות לרווחה , ממש יושנת שינה
עמוקה, קיוותי שבאיזה שהוא שלב היא תתעורר על מנת שאני אוכל
לפתח איתה  שיחה. אבל היא הייתה שקועה בתוך החלומות שלה...
אחרי שהאוטובוס עשה את כל הסיבובים שלו הוא הגיע לעפולה ששמה
הוא תמיד עושה הפסקה של- 15 עד- 20 דקות על מנת שהנהג יוכל
להתרענן וגם כל הנוסעים. שהאוטובוס עצר הייתה השעה -14:00
בצהריים כמובן שלא כל הנוסעים ירדו חלקם נשארו באוטובוס, והיא
הייתה בינהם. היא המשיכה לישון את שנתה ולא התעוררה היא נראתה
ממש מתוקה.
אני התלבטתי עם לרדת לקנות משהוא לאכול ולשתות, לבסוף החלטתי
שכן. ירדתי למטה והלכתי לחנות הכי קרובה שהייתה וקניתי לי פחית
פאנטה. ובדרך חזרה אל האוטובוס עצרתי ליד הבאגז' של האוטובוס
והוצאתי את הדיסק מן שלי מהתיק ועליתי על האוטובוס. בידיעה
שאני הולך לנסות את מזלי איתה.
אני מתחיל לעלות מהמדרגות האחוריות של האוטובוס שם רגל ראשנה
על המדרגה, ומציץ לראות אם היא התעוררה, שם שתי רגליים על
המדרגה השנייה... ופתאום...

נשמעו צרורי יריות אדירים, והחלונות של האוטובוס התחילו
להתנפץ, וזגוגיות התחילו להתעופף באוויר, ואנשים התחילו לצרוח.
ישר נשכבתי על הרצפה והכנסתי מחסנית לנשק ומנסה להבין מה קרה
פתאום, וכל זה קורה בשניות ספורות. איך שנשכבתי על הרצפה ראיתי
אותה, היא בדיוק התעוררה מהרעש של היריות היא פתחה את העיניים
שלה ולפתע נחתה לידי, ראשה היה מונח על ברכי, ודם התחיל לנזול
לה על בגדי, ראיתי שהיא קיבלה כדור ישר בראש, הוצאתי תחבושת
אישית לנסות ולטפל בה, אבל זה היה אבוד, אחרי הכל מי יחיה
מכדור בראש.

אחרי כמה דקות הכל נגמר, השוטרים נכנסו לאוטובוס ואמרו שזה
בטוח לצאת עכשיו כולם התרוממו
ופתאום ראינו שהכל מלא דם ואנשים צורחים.
ואני הבטתי בה בעיניים עצובות ודמעות ירדו על פני ועצב השתלט
בי. כל הבגדים שלי היו מכוסים בדם שלה לא ידעתי מה לעשות או
לאן לפנות. ירדתי מהאוטובוס והסתכלתי סביבי, היו שם רק שוטרים
קצינים וכל מיני אנשים מיחידות אחרות. כולם ראו את הדם על
המכנסיים ושאלו אם זה שלי כמובן שאמרתי שלא. הלכתי מאחורי
האוטובוס ושמה ראיתי את הבן זונה הזה הוא הספיק לירות שתי
מחסניות על אוטומט לפני שהרגו אותו ובנוסף להכל הוא התחפש
לחייל, אפילו גומיות בנעליים היו לו חגורה מדים דיסקית הכל.
פשוט התקרבתי אליו רציתי לבעוט בו ולקלל אותו אבל לא נתנו לי
להתקרב יותר מדי.

אישה אחת התקרבה אלי והציע לי ללכת להתקלח אצלה , לא הסכמתי,
רק רציתי להגיע הביתה וכמה שיותר מהר...

באותו אירוע נהרגו 3 אנשים, המחבל הגיע מהעיר שליד, ג'נין.
עליתי על מונית שירות לכיוון ת"א השעה הייתה 14:30 הנהג ביקש
10 שקלים.
ונתתי לו רק רציתי להגיע הביתה בשלום. באמצע הנסיעה אמא שלי
התקשרה אלי ושאלה אם אני שמעתי על הפיגוע שהיה בעפולה, אמרתי
שכן, כמובן שלא סיפרתי לה שהייתי שם, ואמרתי לה שאני יגיע עוד
איזה שעתיים הביתה, וניתקנו את השיחה.
בהמשך היום התברר לי שמה של החיילת שנהרגה או יותר נכון נרצחה,
ובנוסף התברר לי שלילה לפני אותה הנסיעה במקום שבו היא שירתה
היא זיהתה 5 מחבלים שניסו לחדור... (לכו תבינו!).

                                 





הסיפור נכתב לזכרה של החיילת ושל כל הרוגי הפיגוע ב-5.10.01