לפני שעה ישבתי בסלון וראיתי חדשות. לא היו יותר מדי הפתעות.
הזבל הרגיל של אין ביטחון, אין שלום אין כלכלה. זה מדהים איך
שכבר לא אכפת לנו שלא אכפת לנו כבר. תמימות קדושה. אטימות
ברוכה. חיפשתי את השלט כדי להעביר לערוץ שלוש כשלפתע זה קרה.
צעקה ארוכה. לפחות עשרים שניות. המון דציבלים. מקפיאת דם.
גברית. קורעת לב. עצובה. כועסת. יצאתי למרפסת לבדוק אם קרה
משהו וראיתי את השכן מן הדירה למטה עומד במרפסת שלו ומחזיק את
המעקה. באותו רגע המוח שלי קישר את הצעקה לקול והבנתי שזה הוא
שצעק. הוא הביט קדימה ולא זז ובעיניים שלו היו דמעות. יכולתי
לראות את זה כי האור של הפנסים בגינה למטה נשבר בדמעות שלו ככה
שראיתי שני פסים מבריקים יורדים מן העיניים שלו עד למתחת לאף.
צעקתי לו אם הכל בסדר והוא לא ענה. שני ילדים שנסעו על
סקייטבורד בגינה הפסיקו לשחק והסתכלו למעלה. השכנה מן הדירה
הצמודה לשלו יצאה גם היא למרפסת ורציתי להיכנס פנימה כי הנחתי
שהיא יצאה להתלונן ואני למעשה מיותר כאן אבל לא יצאה כדי
להתלונן אלא כדי לצעוק. ואז גם היא צעקה. היא צעקה ככה שהילדים
מלמטה התחילו לבכות בבת אחת וברחו לכיוון חדר המדרגות. צעקה
נשית בקול גבוה. לא צעקה היסטרית אלא צעקה של מישהי שנשבר לה.
מהמדינה. מהשכונה. מהעבודה. מבעלה. מהילדים. מאמא שלה שתחיה
ובאמת חיה אתם בדירה והורסת להם את הפרטיות כמו שרק אמא שחיה
עם הילדים הנשואים שלה בדירה יכולה להרוס. אחריה יצאו עוד
אנשים למרפסות שלהם כדי לצעוק וצעקו את הלב ואת הריאות ואת
הבטן ואת הנשמה. ועוד אנשים יצאו ועוד אנשים ועוד ועוד. חלק מן
האנשים יצאו רק כדי להתלונן על הרעש אבל לא הצליחו לשלוט בעצמם
והתחילו לצעוק גם כן. אנשים צעקו צעקות ארוכות ומונוטוניות.
צעקות קצרות. צעקות מקוטעות. צעקות שנשברו. אני לא צעקתי. גם
בגלל שאני צרוד אבל בעיקר בגלל שאני עורך דין וצריך לשמור על
רושם מסוים בשכונה. ואז מישהו צעק והצביע למעלה וראינו שהמון
עננים מכסים את השמיים למרות שקודם היה ירח מלא והשמיים בהירים
לגמרי. אבל ממש למעלה, באמצע השמיים, היה כתם לבן שהלך והתרחב
והתבהר יותר ויותר. כשאנשים נוספים ראו את הכתם הלבן הם התחילו
לצעוק חזק יותר ויותר כי הם הרגישו שסוף סוף יש להם השפעה, גם
אם זה רק על כתם לבן מוזר, כי הם לא רצו להיות הראשונים
שנכנסים הביתה ומפסיקים לצעוק, כי זה עזר להם בפנים ובעיקר כי
היתה להם סיבה טובה להפסיק. והכתם התרחב והתבהר עוד ועוד עד
שכבר היה ברור שזה לא כתם אלא פתח או חלון ושעוד מעט יקרה משהו
נוסף ושהמשהו הנוסף הזה יהיה משהו שאף אחד עוד לא ראה אף פעם
ושרובנו - במיוחד אלה מאיתנו שאוכלים טרפות ולא צמים ביום
כיפור - גם לא חשבו שיראו. גם אני, דרך אגב, אוכל טרפות ובאמת
לא חשבתי שאראה כזה דבר. מה גם שאני עורך דין. ובאמת אחרי
שכמעט כל השכונה עמדה על המרפסות וצעקה ללא הפסקה כמעט חצי שעה
ירד מהפתח הלבן שבשמיים מלאך. המלאך הזה עמד באוויר - בערך
חמישים מטר מעל הקרקע וחמישים מטר מהמרפסת הכי קרובה אליו -
ונראה מהמרחק הזה שתי טיפות מים כמו יגאל שילון. המלאך צף לו
באוויר ונראה מפוחד בעצמו אבל לא מפוחד כמו כמה מהשכנים שפשוט
התעלפו להם במרפסות שלהם והפסיקו לצעוק. גם מי שלא התעלף הפסיק
לצעוק וכולם חיכו לשמוע מה יש למלאך לומר. המלאך היה חייכן
ושמנמן בדיוק כמו יגאל שילון והסביר לכולם שהיה חייב לרדת למטה
בגלל הצעקות שפשוט הגיעו לרמה שמחייבת "התערבות אלוהית" לפי
הנהלים שלהם ועכשיו הוא מעוניין לדעת מה הבעיה ואם אפשר לפתור
אותה כמה שיותר מהר כדי שהוא יוכל לחזור למעלה. לפחות שלושים
ארבעים שכנים התחילו שוב לצעוק והפעם בניסיון להסביר למלאך מה
בדיוק לא בסדר במדינה הזו ואיך לדעתם הוא והבוס לשו למעלה
צריכים לפעול. המלאך, שכנראה היה לו בכל זאת ניסיון בעבודה מול
פורומים כאלה, לא נלחץ בכלל ורק הרים את היד שלו כדי לסמן
לכולם להיות בשקט. וכולם שתקו. המלאך הסביר שהוא בשום פנים
ואופן לא יכול להקשיב לכולם בבת אחת והציע לקחת איתו למעלה
מספר נציגים, לשיחה שקטה, כדי להעביר את המסר בצורה מסודרת.
הוא ביקש שנבחר עשרה נציגים, אחד מכל בניין, חמישה גברים וחמש
נשים ורצוי שיהיו בהם חמישה אשכנזים וחמישה מזרחיים "כדי לשמור
על שוויון" (הוא הבהיר שהרוסים והאתיופים הם תתי קבוצות ולא
יקבלו ייצוג משלהם). אני לא יודע מה עשו בבניינים האחרים אבל
מהבניין שלי אני נבחרתי כי השכנים חושבים שבגלל שאני עורך דין
אני יודע לדבר יפה ובגלל שוועד הבית רצה שאם מישהו יקבע איך
העולם עומד להיראות מעכשיו והלאה - הוא יהיה מהבניין שלנו.
אולי הסיבה הזו לא נראית לכם סיבה מספיק טובה לתת דווקא לי
לעלות למעלה עם המלאך ולא, למשל, למר לוי שגר שתי קומות מעלי
וגוסס מסרטן למרות שהוא מתנדב כל החיים למד"א ואבא שכול
פעמיים. אבל בגלל שאני באמת יודע לדבר יפה הצלחתי לשכנע את כל
הבניין תוך חמש דקות שאני המתאים ביותר לתפקיד. למה כל כך
התאמצתי לשכנע אותם אני יכול לגלות רק לך וזה בעיקר בגלל שאת
תמצאי את המכתב הזה רק כמה שעות אחרי שאני כבר לא אהיה כאן.
ובעיקר בגלל שאני גם לא חוזר יותר לעולם. את מבינה, אני לא
קונה את הקטע הזה שהמלאך - יגאל שילון הזה - לא יכול לשמוע את
כולנו בבת אחת. אני גם לא קונה שהוא לא ידע מראש מה קורה כאן
למטה ואיך כל העולם הזה התחרבן לבוס שלו בצורה כל כך מושלמת
וסופית. אני חושב שהוא יודע. אני חושב שהוא ירד לכאן מסיבה
אחרת. אני אולי קיבלתי שישים בבגרות בתנ"ך אבל את הסיפור של
תיבת נוח אני עוד זוכר. חמישה גברים וחמש נקבות. מהשכונה. זה
הולך להיות כמו "הישרדות" בטלויזיה. מזל שאני עורך דין. יש
אוכל במקרר.