בתוך בקבוק יושב לו אדם העשוי זכוכית,
אדם הרואה הכל דרך הבקבוק ואינו יכול לשנות דבר,
פשוט חסר אונים,
אדם המורכב מהמון רסיסים שבירים,
אדם העלול להתפרק בכל רגע בו הוא חיי.
את האדם הזה אני אוהבת.
ייצור הרוצה להשאר שלם,
אך הסיכוי בעולם ביקורתי שכזה, הוא קלוש,
עולם תככני ומנוכר, עולם שלא מתחשב ברסיסים המרכיבים לאדם את
הנפש.
בעודי מנסה לעזור לאדם שאותו אני כל כך אוהבת לבנות את עצמו,
הוא מתעלם, לא מרצונו, כי ככה העולם סגר אותו.
ולמרות רצוני הטוב - כשאני אגע בו, הוא ישבר לרסיסים הבונים
אותו,
והוא יעלם כלא היה.
מה אעשה? לא אגע באוצרי?
הרי את העולם אי אפשר לשנות
ובקרוב העולם יהיה רסיס אחד גדול המורכב מהמון כאב.
רסיס שקוראים לו עולם, המכונה בקבוק זכוכית.