שאלת אותי אם אני כותב, אז אמרתי לך שאני תמיד כותב, כותב
בראש.
אני כותב כדי לא לשכוח את עצמי, כדי אולי לנסות להבין מה שעובר
עלי ולגלות עוד דברים חדשים. את אמרת שאני ארכיאולוג של הנשמה,
שאלת אותי אם אי פעם תצליחי להבין אותי. כעסת עלי על כך שאני
לא משתף אותך בעצמי, שאני לא מספר לך, שאני מסתיר ממך את "אני"
האמיתי. אם כך זה נראה, אז כנראה את צודקת, אמרתי לך, ואת בכית
ואז שתקת, שתיקה כל כך כואבת.
התעלמת ממני כל כך הרבה זמן. עד מתי הנתק הזה ימשיך, אני מנסה
להבין, תעזרי לי להבין, אני מבקש ממך כבר כמה שנים, ואת בשלך,
מתעלמת, שותקת.
משתוקק לעזרה שתבוא מכיוון שאני לא מכיר. מצפה ליום שיגיע
וששוב נחזור להיות כמו פעם. זה לא יקרה, נכון? את עדיין בשלך,
השקט הזה צורם יותר מתמיד.
ואני מחפש את הדרך שאולי תפתחי אלי, אני מוכן, אני בשל לנסות
להסביר לך את עצמי, אך כנראה זה מאוחר מדי. האם נועדנו להיות
במצב הזה לנצח?
את מחפשת את התשובות במקומות אחרים, אולי תחפשי אותן אצל עצמך,
אני אומר לך.
ככה נשארנו, כל כך קרובים, אך כל כך רחוקים.