אני עוזבת מחר את הבית. אני עוזבת מחר. אני עוברת לחיפה לחיות
עם עוד 25 אנשים ואני עוזבת את הבית.
בגיל שבו רוב האנשים הופכים להיות "רכוש צהלי" אני הופכת להיות
עצמאית, ליצור חיים משל עצמי. לסלול דרך לעצמי ולעוד 25 אנשים.
לקחת אחריות על עשרים ילדים בשאיפה לעוד.
אני לא יודעת אפילו מה צריך להרגיש, אבל אני יודעת שאני
מבועתת... מה אם אני לא אצליח? מה אם אני לא אתמודד?
איך יהיה לחיות עם האקס המיתולוגי? אני אומרת עכשיו שהוא בחיים
לא ייגע, שאני לא אתן לו. אבל אני מפחדת שאני לא אוכל לו, שאני
אכנע... אחרי הכל - זה אהבה ראשונה והכל... איך חיים בבית אחד
עם אהבה ראשונה לשעבר? איך מתמודדים עליו?
אולי זה היה צריך להיות סיפור קצר. זה נשמע (לי לפחות) מומצא
לחלוטין. אבל אני שונאת סיפורים קצרים, כי הם לא מדברים על
הבנאדם, כי הם סתומים וחסרי סוף. אבל גם המונולוג הזה חסר סוף,
הוא אפילו חסר תוכן והשראה. הוא רק מלא פחד. אני כל כך מפחדת
ואני לא יודעת אפילו ממה.
מזה ששם זה אמור להיות כמו בית בשבילי אבל בחיים לא תהיה לי שם
מקלחת טובה, מזה שאני לא ארגיש בנוח לתלות את התחתונים שלי
לייבוש, מזה שנשב בסלון ובן יביא את החברה שלו והיא תשב ותצחק
איתנו ואני אוהב או אשנא אותה, ואני אחזור לבכות, וכל תהליך
ההחלמה שלי יעלם כלא היה. מזה שכל היום נאכל לחם עם שוקולד,
מזה שנגווע ברעב, מזה שאני אכשל במשימה החינוכית שלי, שהחניכים
שלי ישנאו אותי, שהקן יסגר.
שאני אפרוש.
שאני אגלה שאולי אני לא כזו עצמאית וחזקה כמו שחשבתי. שאולי
השנה הזאת רק תעמיק את חוסר הביטחון העצום שיש לי במקום
להעלימו. מזה שלא יהיה לי איפה ועם מי לבכות, מזה שלא יהיה לי
מי שיקשיב. מזה שאני אשתנה יותר מדי, מזה שאני אשטף, מזה שאני
אשטוף, מ... מהכל. מזה שאני עולה על השביל ואני לא בטוחה שזה
השביל הנכון, מזה שאני לא אוכל לסטות גם ארצה לחזור.
אולי זה היה צריך ללכת ליומן שלי.
אני מפחדת מתגובות