מוקדש למידד אחי.
אתה יותר ידיד מאשר אח בשבילי.
אני מרגישה שאיתך אני יכולה לדבר על הכול.
אני מרגישה שאנחנו קרובים למרות כל הקילומטרים בינינו.
מקווה שתמיד נהייה קרובים...
ממני אחותך הקטנה שתמיד תמיד תאהב אותך!

"אתה בטוח לגבי זה רועי? יש לך עוד זמן להתחרט..." אמרתי
לאחי.
"לא מאי אל תנסי לשכנע אותי שלא לעשות את זה. זה משהו שאני
רוצה!"
"ואם זה בסוף יהיה טעות?"
"מה יכול להיות טעות בטיול לדרום אמריקה?" הוא שאל עם נימה של
ציניות בקולו.
"מה לא יכול להיות טעות?! מה ייקרה אם תטפס על הר ותיפול? או
אם יהיה הידרדרות של אבנים? אם יהיה קר מדי ותקפא לקור? אולי
ייגמר לך המזון ותמות? רועי יש מיליון ואחד סיבות למה הטיול
יכול להיות טעות!!!"
"אוי נו מאי אל תתחילי להיות כמו אמא! את היחידה שנורמאלית!"
"טוב בסדר.." אמרתי בחוסר רצון ולא חזרנו ממש לנושא.
היינו אצל הסוכן נסיעות בשביל להזמין מקום לטיסה של רועי.
הוא רצה שאני אבוא איתו לבחור תאריך שנראה לי. למרות שאף תאריך
לא מצא חן בעיני רציתי שהוא יישאר בארץ.
בסוף בחרנו ב-11 לאוגוסט.
ככה הוא יספיק להישאר ליום הולדת של כולם.


ב-28 למאי היה לי יום הולדת.
רועי קנה לי שני ספרים. הוא כתב לי ברכה מיוחדת.
כשהוא לא היה איתי בחדר קראתי את הברכה והתרגשתי ממנה אז ירדו
לי כמה דמעות.
חשבתי על כמה שאני שמחה שהוא אח שלי ושאני לא יודעת מה הייתי
עושה בלעדיו.


אך לצערי הזמן לא עוצר מלכת. הוא רק ממשיך לזרום ובמהירות רבה,
רבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
סוף חודש יולי הגיע ואני הייתי על הפנים.
אח שלי כבר עבר קורס ללמידת ספרדית והתחיל להכין את הדברים
לנסיעה.
הכול עבר לי כל כך מהר שלא הספקתי כבר לעכל שבעוד פחות מעשרים
יום הוא כבר לא יהיה איתי בבית.
לפני הטיסה שלו לחו"ל הלכתי לקנות איזה מתנת פרידה קטנה.
אז קניתי לו סיפור של דוקטור סוס על אחד שהולך לראות עולם אבל
בסוף חוזר הבייתה שמח ומאושר. וסיפור על טיול בדרום אמריקה של
אחד שטייל שם והחוויות שלו.
על הספר השני רשמתי לו: "תשמור על עצמך..."
ועל הספר של דוקטור סוס רשמתי לו:
"רויוש שלי,
בכל סיפור עם סוף טוב חוזרים הבייתה שמחים ומאושרים.
החיים שלנו הם סרט, הם סיפור, הם אגדה.
אבל מה משותף לכולם זה שיש לנו סוף טוב בכל דבר.
אז בבקשה בוא נמשיך את השרשרת הטובה...
תהנה בדרום אמריקה, תכיר עולם, תגלה את עצמך, תבלה, תכיר
אנשים, תתגעגע ותאהב. והכי חשוב... אל תשכח לחזור אלינו הבייתה
בשלום ובחתיכה אחת!
ממני שתמיד תאהב ותתגעגע... מאי."

את הימים האחרונים שלו בארץ רועי בילה עם חברים בלילות ועם
המשפחה ביום.
ביום שבת האחרונה שלו בארץ הכנו ארוחה משפחתית.
כולם הזכירו כל מיני קטעים מצחיקים של רועי כשהוא היה קטן או
לא מלפני הרבה זמן.
ולבסוף הרמנו כוסית לכבודו.

"אני יכולה להיכנס?" שאלתי את רועי.
"כן בטח אבל בזהירות."
נכנסתי לחדר שלו שהיה עמוס בבגדים, ספרים, מפות ועוד...
"עוד כמה נשאר לך לארוז?" שאלתי.
"לא הרבה... כל הדברים שבפינה שם נשארו לי. ונשאר לי להכין תיק
למטוס.
את יכולה לעזור לי או שאת עסוקה?"
"חכה אני אבדוק ביומני. אוקי אני יכולה לעזור לך אבל רק למספר
דקות.
סתם צוחקת..."
ישבנו שנינו בחדר שלו ועזרתי לו לארוז את התיק הגדול.
הוא סיפר לי את התכנונים שלו לטיול.
"נשמע מגניב... חבל שאני לא יכולה להצטרף."
"לא נורא מותק... בטח כשאת את תהיי בגילי את תטוסי.
ואז אני אוכל ללמד אותך ולתת לך חומר על  זה. אם תרצי אני אטוס
איתך גם."
"תגיד אתה משוגע?! כשאני אטוס לשם אתה תהייה כבר בן 30 עם כרס
ענקית של בירה וקרחת קטנה בראש. למה נראה לך שאני אטוס איתך?!
שתעשה לי פדיחה?! מותק אני טסה להכיר בנים לא להכיר עולם!!!"
הסתכלנו אחד על השני עם מבט קצת רציני בעיניים ופתאום התחלנו
לצחוק.
"סתם אתה יודע שאני אוהבת אותך... לא התכוונתי לכל זה."
"ברור שלא. כי אני גם בגיל 90 אהיה הכי חתיך בעולם!"
"טוב שאתה צנוע רועי..."
"אני יודע. זה רץ במשפחה, גנטי."
"רויוש קניתי לך משהו קטן לטיסה..."
"את יודעת שאת לא צריכה."
"אני יודעת אבל בכל זאת. קח." אמרתי לו והושטתי לו את הספרים.
הוא פתח את האריזה בעדינות וקרא את מה שרשמתי לו בפנים.
"תודה!" הוא אמר וחיבק אותי.
לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. זה שבר את לי את הלב העובדה
שהוא לא יהיה איתי, שעוד מעט הבית יהיה ריק.
"לפעמיים אני ממש המום ממך. את סך הכול בת 16. וכולנו כ"כ
גדולים ממך ובכלל חושבים ורוצים דברים אחרים ממה שאת חושבת
ורוצה. רותם, ניר ואני כבר בגיל העשרים פלוס. ואת האחות הקטנה
שלנו שבכלל לא הגעת עדיין לגיל העשרים.
את משתדלת כל הזמן להיות באותו קו מחשבה שלנו.
אפילו כשאנחנו מדברים על דברים שהם עוד לא בשבילך את מנסה
להשתלב בשיחה ולהגיד מה את היית רוצה כשתהיי בגיל הזה. ואיך
שאת לומדת מהטעויות שלנו ומנסה לא לעשות אותם גם. את מיוחדת.
תמיד תזכרי את זה. את הילדה הכי מיוחדת שיש בעולם! ואני אתגעגע
אלייך."
"רותם וניר הם כ"כ שונים ממני ורחוקים ממני בגיל. וביני לבינך
יש הבדל של שמונה שנים יחסית אתה עוד קרוב לגיל שלי... תמיד
היה לי איתך קשר מיוחד כזה. קשר שלא משנה כמה ינסו להפריד אותו
ולשבור אותו לא יצליחו. אני תמיד אהיה קרובה אלייך. כי בשבילי
אתה כמו ידיד. אני מסוגלת לספר לך הכול. ואני אוהבת את העצות
שלך. ורועי אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית חלק
מהחיים שלי... לא הייתי מסתדרת בלעדייך!!!"
חיבקתי אותו שוב ויצאתי מהחדר שלו.

יומיים לאחר מכן היינו צריכים להיפרד מרועי.
נסענו לשדה התעופה המשפחה הקרובה וכמה חברים טובים שלו.
עמדנו מחוץ לטרמינל שלו ודיברנו כולם.
"אסיפה משפחתית כולם להגיע לכאן..." אמר רועי.
"אל תדאגי אני אסדר לך הכול." הוא לחש לי באוזן.
התקבצנו בעיגול כל המשפחה ורועי וניר דיברו.
"אז ככה... בגלל שרועי עוזב אז חשבנו..."
"חשבנו שמאי צריכה לעבור לחדר של ניר."
"נכון כי אני כבר לא חוזר הבייתה ואת החדר של רועי היא לא
יכולה לקחת."
"כי אני עוד אחזור לשם."
"זהו אימא החלטנו האחים והאחיות שמאי צריכה לעבור לשם."
אימא שלי הסכימה ואז רועי אמר דבר אחרון.
"טוב אז סידרנו את נושא החדר שלך.
יש לכם את המספרים של המלון והכול.
אני זוכר את כל הטלפונים שאני צריך לזכור. מאי תשלח לי אי מייל
עם כל הכתובות והקידומות וכל זה. את האי מייל אני אבדוק פעם
בשבוע אז אל תדאגו.
אני אהיה בקשר..." הוא אמר.
לאחר השיחה המשפחתית רועי היה עם חבריו צילומים אחרונים.
הוא נפרד מהחברים שלו ונכנסו לתוך הטרמינל.
רועי נעמד לפני התור לתוך המדרגות הנעות לדיוטי פרי ונפרד
מכולנו.
"רויוש תבטיח לי שתשמור על עצמך!!! תבטיח לי!!!" ביקשתי.
"מבטיח מותק."
"ותבטיח לי שאתה תחזור אליי בריא ושלם!"
"מבטיח..."
חיבקתי אותו בפעם האחרונה ואז הלכנו משם.
בשדה תעופה השתדלתי לא לבכות כדי לא להראות ריגשי מדי.
אבל כשהגעתי הבייתה התיישבתי מול המחשב וברשימת שירים שלי היה
עוף גוזל.
כששמעתי את השיר התחלתי לבכות כמו ילדה.

אבל הזמן עבר ועשה את שלו.
כבר עברו חמישה חודשים מאז שרועי טס לדרום אמריקה ואני הצלחתי
להסתדר.
היו לי איתי חברות וחברים שעזרו לי להתמודד עם החיסרון שלו
בבית.


עם רועי הייתי מדברת בטלפון פעם בשבוע ובאי מיילים כמה שרק
יכולנו.
שבעה חודשים אחרי שהוא עזב הכרתי מישהו, מישהו מדהים.
הוא הזכיר לי את רועי בכ"כ הרבה דרכים... לקח לי בקושי שבועיים
בשביל להתאהב בו עד מעל הראש. הוא היה בן 18, קראו לו ברק, הוא
היה הבן אדם הכי יפה שראיתי בחיים שלי. עיניים כחולות בהירות
שיער שחור כמו הלילה וגוף מעוצב.
עם ברק לא היו לי גבולות השתנתי לגמרי, מקצה אחד לשני.
כבר היה קשה לזהות אותי...
אחרי חודש הוא כבר אמר לי שהוא התאהב בי. שבוע לאחר מכן התחלתי
לשכב איתו.
ואחרי חודשיים התחלתי לעשן ולשתות.
ברק היה רגיל לכל זה, הוא ידע איך להתנהג, הוא ידע מה היה
הגבול שלו בשתייה, הוא ידע מה לעשות כשאחרים היו שיכורים.
אבל הוא לא ידע מתי לנהוג ומתי לא לנהוג.

ביום הולדת של רועי קניתי לו כמה דיסקים שהוא רצה ואיזה תמונה
יפה של אחד הנופים בדרום אמריקה. את התמונה תליתי ורשמתי לו
בצד התגעגעתי אלייך.
ועל הדיסקים גם שמתי ברכה.
את הדיסקים שמתי על המיטה המסודרת, חיכיתי ליום שהוא יחזור.

ביום הולדת שלי רועי שלח מתנה לארץ.
זו הייתה איזה בובה יפה וחמודה שהוא קנה בפרו.
ועל הברכה היה רשום:
"הזכירה לי אותך, בובה יפה וחייכנית, מושלמת מכל הבחינות.
מקווה שנשארת ככה ולא השתנית.
נתראה בקרוב (אני מקווה...)
מאחיך האוהב רועי."
הוא גם התקשר אח"כ לוודא שהמתנה הגיעה בזמן ובשביל להגיד לי
מזל טוב.
באותו ערב ברק לקח אותי למסיבה ליום הולדת.
שנינו שתינו יותר מדי אבל אף אחד מאיתנו לא היה מספיק שפוי
בשביל לדעת מה אנחנו עושים. ברק החזיר אותי הבייתה.
אבל הוא נרדם על ההגה.
התנגשנו במשאית.
ברק יצא יחסית במזל. רגל שבורה וחתך רציני בראש.
הלוואי ואני יכולתי להגיד את זה, שיצאתי במזל.
בחדר ניתוח הייתי כמעט יום שלם.
כשיצאתי משם הודיעו להורים שלי שאני חיה אבל נכה.
הייתי בתרדמת. הפנים שלי היו מרוסקות וכך כמעט כל עצם אחרת
בגופי.

אחרי שברק יצא מביה"ח הוא ניסה לבוא ולבקר אותי אבל כולם גירשו
אותו משם, הם כעסו עליו, על מה שהוא עשה לי. והם לא ידעו שלא
רק הוא אשם.
אחרי שבוע יצאתי מתרדמת.
כשקמתי ניסיתי לדבר אבל זה כאב מדי להזיז את הלסת.
הסתכלתי על הידיים שלי וניסיתי להזיז אותם בשביל לנגב את
העיניים שלי.
אבל הידיים שלי לא זזו. הם נשארו במקום.
האחות נכנסה לתוך חדרי וביקשה ממני לנסות לא לדבר כי הלסת שלי
מאוד נפוחה.
יום לאחר מכן כבר יכולתי לדבר.
"אימא?? אימא למה האצבעות שלי לא זזות?? אימא אני מפחדת!!!"
אמרתי.
"שששש... אל תחשבי על זה עכשיו. תחשבי על איך להחלים."
הרופא נכנס אח"כ והסביר לי הכול.
כשהוא אמר לי שאני נכה התחלתי לבכות וכשניסיתי לנגב את הדמעות
לא הצלחתי, שכחתי שלא יכולתי להזיז את הידיים.
"אבל אל תדאגי בעזרת תרפיה את תוכלי להיות כמו פעם, אבל זה
יהיה קשה מאי."
את האתגר לקחתי על עצמי.
הרופאים חיכו חודש כדי שההחלמה שלי תהייה מלאה ואז התחילו
בתרפיה.
ההורים שלי והאחים שלי לא אמרו כלום לרועי, והוא לא הבין למה
אני לא עונה לו לאי מיילים. ביקשתי מניר שיביא לי את הלאפ טופ
שלי בשביל לבדוק אי מיילים.
ניר פתח לי את האי מיילים כי להקיש לא יכולתי.
והיה שם אי מייל מרועי.
"כשדיברנו היה לך משהו שונה בקול.
אני מרגיש את זה, אני מרגיש את השינוי בך.
את הבובה שלחתי לך בכוונה בשביל להזכיר לך איך היית פעם, בשביל
שתחזרי להיות אותה אחות טובה ומושלמת כמו שהיית. אני לא רוצה
שתשתני אני רוצה שתהיי כמו פעם. מאי אל תהרסי את עצמך! ממני
שאוהב ומתגעגע תמיד רועי."
ביקשתי מניר לצאת מהחדר והתחלתי לבכות. קראתי את האי מייל שוב
ושוב, פעם אחרי פעם. וכל פעם מחדש הרגשתי איך אני זבל!!! איך
שהשינוי בי עשה רע לא רק לי אלא לכולם. קראתי לניר שיחזור לחדר
בשביל שיענה לכל האי מיילים של רועי, שירגיע אותו, שיגיד שאני
"בסדר".
אחרי החודש התחלתי לעשות תרפיה.
זה התחיל מדברים בסיסים, כמו להחזיק כדור, לגלגל אותו, להחזיק
עט ולרשום איתה.
אבל כמה שזה נשמע פשוט זה היה קשה, יותר מדי קשה.
עברה כמעט חצי שנה ואני הצלחתי להחזיר את התחושה לידיים שלי,
הצלחתי להיות כמו בפעם בחלק העליון של גופי.
אבל עכשיו אני צריכה יותר להשקיע ברגליים.
בסוף המסלול שלי שמתי תמונה של רועי. והייתי הולכת רצוף בלי
ליפול בלי להתייאש.
חשבתי שהוא באמת עומד שם, מחכה לי שאני אבוא אליו, מחייך
מגאווה על כך שאני מצליחה ללכת אחרי זמן כ"כ קצר.
וכשהייתי מגיעה לקצה הייתי מרגישה מאוכזבת כי הוא לא היה שם
בשביל לחבק אותי.

כמעט שנה אחרי שהייתי בביה"ח החלטתי לספר לרועי מה באמת קורה
בארץ.
הוא היה בחו"ל כבר יותר משנתיים.
"רויוש שלי...
אני מרגישה כאילו יובל שלם עבר ולא דיברנו כמו פעם.
כ"כ הרבה דברים קרו פה וכולנו שיקרנו לך ולא אמרנו לך כלום אבל
הגיע הזמן לחשוף את הקלפים ולומר את האמת.
כמה חודשים אחרי שעברת הכרתי אחד גדול ממני בשנה, קוראים לו
ברק.
הוא הדהים אותי, הקסים אותי. אחרי שבועיים התאהבתי בו.
הוא שינה אותי רועי. נהייתי ילדה רעה כזו שתיתי ועישנתי ועשיתי
גם הרבה יותר מזה... אבל לא סמים! ביום הולדת שלי עשינו תאונה
והתנגשנו במשאית.
הוא יצא מזה במזל ואני לא. הפנים שלי התרסקו, העצמות שלי היו
שבורות לחלוטין, הייתי בתרדמת במשך שבוע ואני נכה. התחלתי
לעשות תרפיה לפני כמה חודשים.
את הידיים אני כבר יכולה להזיז. ואת הרגלים לא ממש.
רועי בבקשה תבוא לארץ!!!! אני צריכה אותך פה לצידי, שתעזור לי
לסיים את המסלול, שתחכה לי בסוף ותחבק אותי.
בבקשה בוא לארץ..."
כבר למחרת רועי התקשר לכולם וכעס עליהם שלא אמרו לו על זה
כלום.
אליי הוא התקשר אחרון, הוא בכה לי בטלפון והבטיח לי שהוא קונה
עוד היום כרטיס לארץ. בלילה הוא שלח לי אי מייל. הוא אמר שיש
לו כבר כרטיס לארץ.
הוא יחזור ב- 19 לאוקטובר.


עם הזמן התקדמתי יותר וכבר הצלחתי ללכת ממש טוב בעזרת המסלול.
יומיים לפני הטיסה של רועי לארץ שלחתי לו אי מייל.
"רויוש מחזקת אותי המחשבה שבקרוב תשוב. אני שמה תמונה שלך בסוף
המסלול שלי ואז אני הולכת את כל המסלול. עד שתחזור אני אלך כמו
שצריך, הכול בשבילך! רק תחזור כי הגעגועים הורגים אותי רויוש.
אני יודעת שאם היית פה הייתי מצליחה יותר טוב הייתי מתקדמת
יותר מהר. אתה המוטיבציה שלי. רק תחזור כבר רועי כי אני מתה
מגעגועים..."
יומיים אחרי זה לא הצלחתי לישון.
הלכתי לשדה תעופה בשביל לפגוש את רועי. הייתי על כיסא גלגלים.
חיכינו לו בתוך הטרמינל אבל הוא לא יצא. חיכינו 3 שעות אחרי
שהמטוס נחת ורועי עדיין לא היה בחוץ. ניר הלך לברר מה קרה לו
והאישה במשרד אמרה שהוא בכלל לא עלה על הטיסה. חזרנו מהר
הבייתה. חשבנו שאולי הוא קיבל קלקול קיבה או חלה פתאום ולא
יכול לטוס. אז החלטנו לחזור מהר כי אולי הוא השאיר לנו הודעה
במזכירה.
אבל לא היה כלום במזכירה. יום למחרת התקשר אלינו חבר שלו שהיה
אמור לטוס איתו לארץ. "בר? זה ארז. איפה אימא שלך? אני צריך
לדבר איתה."
"קרה משהו?" שאלתי.
"תני לי את אימא שלך." הוא אמר שוב.
אימא שלי הרימה את הטלפון ואני נשארתי על הקו בשקט.
"ארז?? מה עם רועי הוא בסדר? למה לא עליתם על הטיסה? מה
קרה???" אימא שלי שאלה בלחץ.
"רחל אנחנו נסענו לשדה התעופה ורועי כ"כ התרגש שהוא לא שם לב
למכונית שהייתה מולנו. והוא התנגש בה. אני יצאתי משם במזל רק
כמה שריטות לא משהו רציני. אבל רועי לא היה חגור הוא עף דרך
השמשה. הרופאים ניתחו אותו כל הלילה, זה לא עזר. רחל אני מצטער
אבל הוא מת, רועי מת."
אני הפלתי את הטלפון מהיד שלי והתחלתי לבכות ולצרוח כמו
משוגעת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
איך אני אסתדר בלי רויוש שלי? בלי האח המתוק והמושלם שלי???

את הגופה של רועי הביאו לארץ כמה ימים אח"כ.
בהלוויה התעלפתי, לא יכולתי לסבול כבר את הכאב.
במשך כל השבעה ישבתי בצד ובכיתי, לא דיברתי עם אף אחד וכמעט
ולא אכלתי.


חודש אחרי ההלוויה הרשיתי לעצמי להיכנס אליו לחדר. המזוודות
שלו היה שם. ארז הביא אותם גם. התחלתי לפרוק לו את המזוודה,
לסדר את הכול, שיהיה כמו פעם.
הוצאתי משם את המתנה שלי, תמונה שלו ושלי.
הוא רשם מאחורה שזה היה בפילים שלו אז הוא מסגר את זה ותלה
בחדר שלו שם. היה לי שם גם כמה בגדים.
אחרי שסידרתי לו בחזרה את החדר התיישבתי על המיטה.
הדיסקים שלו היו שם, העלו אבק.
פתחתי את הברכה:
"לאח המושלם שלי.
אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שתגיע לכאן.
לרגע שאני אראה אותך.
רויוש אתה כ"כ חסר לי, אין לי כבר עם מי לדבר ובגלל זה השתניתי
ולא לטובה.
אבל אם אתה קורא את זה סימן שאתה פה ושאתה תגרום לי להיות כמו
פעם, המושלמת שלך. ואם אתה לא קורא את זה... חחח אין מצב שזה
יקרה.
אוהבת תמיד מאי."
סגרתי את הברכה והשארתי את הדיסקים שם, כמו שהם היו.
המתנה שלו, המתנה שלעולם לא התקבלה.