אני בטח משתגע. עומד עם תחתוני בוקסר וגופיה של בעלה בתוך ארון
הבגדים שלהם, מטר ממנו, כל פעם מחדש, במקום לאכול עכשיו איזה
סטייק, כמו בנאדם נורמלי. במקום להיות טיפה יותר אחראי. אני
כבר לא תיכוניסט, לעזאזל, אני הרי אמור להיות אדם מבוגר או
לפחות להתנהג ככה. והוא, כל פעם מחדש, בלי הודעה מוקדמת, חייב
להגיע לקחת איזה משהו ששכח בבוקר, כשיצא בשבע, ואני לא ממש
מבין איך הדבר הזה מנהל מחלקה שלמה באיכילוב, עם טונה של
אחריות ובקושי עם גרם אחד של זיכרון. גם אני פעם רציתי להיות
רופא. כשהשתחררתי, דווקא ניסיתי, אפילו התנדבתי במד"א. חשבתי
על רופא ילדים, אבל בסוף למדתי הנדסה אזרחית, מקצוע שאמור היה
להביא אותי רחוק, בהתאם לכישורים שלי. אם לא להיות רופא, אז
לפחות להגיע עד לארון הבגדים של אחד כזה. ככה רחוק זה יביא
אותי, והוא לא ממש מוצא את מה שצריך, גם כשבטוח שזה כאן,
איפשהו. "איפה זה?!" הוא צועק לשרון - אבל יותר לעצמו, "איפה
זה, קיבינימט?" מקלל ומתייאש. ואם כבר נסע את כל ז'בוטינסקי
בגשם, כמעט חצי שעה, אז למה שלא יישאר לאכול צהרים? בכל מקרה
יש לו משמרת כפולה היום, מה זה שעה פה שעה שם? אז הוא נשאר, זה
הבית שלו אחרי הכל.

קר. חורף עכשיו, והרבה יותר קשה לעמוד ככה. ואני מוצא את עצמי
לובש את החליפה שלו, גדולה עלי בשתי מידות. האור שמסתנן מלמטה
דרך הפתח של הדלת חלש, וקשה לי לראות. חליפה יקרה, של כנסים
בחו"ל. אולי בפעם הבאה אני אביא איתי פנס. איזו פעם הבאה, על
מה אני מדבר? זהו. אני גמרתי עם זה. משעמם לי בחיים? אבא לשתי
בנות קטנות, נשוי באושר לאמא שלהן שהיא אישה מדהימה, לא צריך
שטויות כאלה. אני מאמץ את עיניי ומתבונן במראה שבפנים ורואה
בחור רזה, כבר לא צעיר במיוחד, עם ז'קט במידה ארבעים וארבע,
רועד מקור. התמונה הזו שלי, עם הז'קט הרחב, עומד יחף ושתי
הרגלים שלי צמודות, חשופות במלוא שעירותן, מעלה בי גיחוך. יותר
מהכל, היא מזכירה לי את העץ הזקן שצמח בחצר של ההורים שלי,
איפה שגרנו בנס-ציונה. עברו אולי עשרים שנה. מאוד אהבתי את העץ
הזה. גם לו היה גזע דק ושעיר ומעל - ז'קט ענקי בצורה של רעמת
עלים. הוא אף-פעם לא רעד מקור בחורף. לא רעד גם כשניסרו אותו.
האנשים של חברת החשמל הוציאו לנו צו, כי הוא מהווה סכנה,
ואחרת, כל שניה יבוא אסון. בסוף הוא לא בא, אבל מישהו התקשר,
עם צלצול מרגיז. זה הפלאפון שלי? לא יכול להיות ששכחתי לסגור
אותו. לא, זה הביפר שלו. קוראים לו דחוף. "שרוני? אני חייב
לטוס חזרה," הוא צועק מהאמבטיה והולך לכיוון הסלון, "פינסקי
הזה, שסיפרתי לך עליו, זוכרת?" ויותר אני לא מצליח לשמוע. אני
מצמיד את האוזן לדלת הארון, אבל כלום. אחרי כמה דקות, אני שומע
דלת נטרקת. הארון נעול מבחוץ. "אתה עוד חי?" שואלת שרון עוד
לפני שהיא פותחת את המנעול, "תראה אותך," היא פורצת בצחוק,
"הבגדים שלו ענקיים עליך." אני אומר לה שאותי זה בכלל לא מצחיק
ושאני חייב לחזור לעבודה, לפני שעה. "די, די, מה אתה כזה
רציני?" היא מנסה להרגיע ומושכת אותי לכיוון המיטה, "בוא, אני
אפצה אותך."

אחרי שאנחנו גומרים ומחכים למים החמים, אני שואל אותה מה
הסיפור עם הפינסקי הזה. "סתם אחד שמת וחזר פתאום לחיים," היא
עונה בזמן שהיא מלטפת אותי בחזה. "אולי אפשר לעשות אותו דבר עם
עצים?" אני מסתובב לעברה נלהב, "תשאלי אותו בשבילי כשיחזור?"
שרון מהנהנת בראשה ואומרת שכן. אני נותן לה נשיקה וקם להתקלח,
אבל יודע שהיא לא.