אני רצה, אף אחד לא רודף אותי, אין לי מושג לאן מועדות פני...
אני פשוט רצה. הכלבה קשורה לידי ברצועה. גם היא רצה איתי.
אנחנו חולפות על פני פסל השבלול שבעיר, וחושך. אנחנו רצות ואני
שומעת את נשימותיה הקלות של כלבתי. חם לי ואני צמאה, אבל אני
ממשיכה לרוץ בחושך.
עשר בלילה עכשיו, לא כל כך מאוחר. בדרך כלל אני יושבת בשעה
הזאת מול הטלוויזיה וטוחנת איזה חטיף, אבל היום אני רצה. בזמן
שאני רצה, אני חושבת, מקשיבה לצעדיה של כלבתי. אני אוהבת את
רעש הרגליים הקטנות האלה כשהן נוקשות במדרכה. רגליים קלות. אני
לא שומעת את הצעדים שלי. אני אוהבת לרוץ איתה ואני יודעת שהיא
אוהבת לרוץ איתי. אני רואה לה את זה בעיניים, שהיא מסתכלת עלי
בחיבה בזמן שאנחנו רצות.
השיער שאסוף גבוה בגומייה קופץ על עורפי. אני מרגישה איך מעט
זיעה מתחילה לגלוש לי על המצח. אמצע אוגוסט. יש חופש מבית
הספר, חופש מהמורים. אני רצה וחושבת. אני משחזרת לעצמי את
הנשיקה הראשונה שלי. אף אחד לא שוכח את הנשיקה הראשונה. הנשיקה
הכי חשובה, לדעתי. הנשיקה הראשונה זה תמיד עם מישהו שאוהבים.
ככה לפחות אני חושבת. אני מדמיינת איך הוא רוכן אלי עם ראשו
ומנשק אותי. זו הייתה הנשיקה הטובה ביותר שלי. נשיקה אמיתית.
היינו אחרי זה יחד כמעט שנה. אני ממשיכה לרוץ, ממשיכה לחשוב,
שומעת את כלבתי הקטנה מתנשפת קלות. היא צמאה. אנחנו עוצרות בגן
הציבורי שבדרך ואני מרימה אותה לברזיה כדי שתוכל לשתות. היא
שותה מעט ומפסיקה. היא לא שותה הרבה, אבל עוד מעט היא תהיה
צמאה שוב. ככה היא. אני גם לוקחת שלוק קטן מהמים ומרטיבה את
הפרצוף. המים הקרים ליטפו את פני. הרגשתי קרירות של רוח קלה
מנשבת. שחררתי את ניקי מהרצועה והמשכנו לרוץ.
הגופייה הלבנה שלי מתחילה להשחיר מעט מהאבק. אבל לי לא איכפת.
אני לא יודעת לאן אני רצה, אבל אני יודעת שאני לא רוצה לחזור
הביתה. אני לא רוצה לחזור לאח הקטן שמציק. להורים, לחדר הקטן.
אני רוצה להמשיך לרוץ לאן שהרגליים ייקחו אותי.
ניקי התחילה להוביל. ניקיטה, זה השם המלא שלה. אימא שלי הייתה
רואה את הסדרה והיא התאהבה בשם. האמת, שזה שם של גבר, אבל
הסכמתי לקרוא לה כך. אני אוהבת אותה.
אני יודעת שזה אירוני, אבל איתה אני הכי אוהבת להיות. שוב
חוזרת לי הנשיקה לראש. אני מתגעגעת אליו, אפילו שאני זו שנפרדה
ממנו. כל מי ששומע את זה, לא מבין אותי. אם אני אוהבת אותו,
למה נפרדתי ממנו? האמת, שגם אני עדיין לא יכולה להסביר את זה,
אבל אני יודעת שאם הייתי נשארת איתו, הייתי נפגעת בסוף. נפגעת
ממנו. הוא חסר לי. אני חושבת שהוא עוד אחת מהסיבות שיצאתי לרוץ
היום. לרוקן את הראש.
אני עוברת ליד הקניון ופוגשת כמה מהחברים שלי. אני לא ממש רוצה
לדבר איתם, אבל אני חושבת שאין לי כל כך ברירה. הם כבר ראו
אותי ואני לא מסוגלת להתעלם.
הם קוראים לי ואני מחייכת. ביקשו ממני לעצור, אז אני עוצרת.
ניקי ממשיכה לרוץ עוד טיפה, עד שהיא קולטת שהיא לא מובילה אף
אחד יותר. היא מסתובבת וקופצת עלי. מתחילה לנבוח ולרוץ, היא
רוצה שאני אבוא איתה. אני מסדירה את הנשימה שלי ומתחילה לדבר.
נשארתי שם איזה רבע שעה. יכולתי להמשיך לרוץ במקום. אבל היה לי
נחמד. ניקי שוב חזרה והחלה לנבוח עלי. כאילו היא ממהרת לאיזשהו
מקום. אני רוצה להמשיך לרוץ. אני אוהבת לרוץ. אבל אני לא רצה.

הקניון נמצא ממש ליד הבית שלי. חמש דקות הליכה ממנו. אני
מחייכת ואומרת שהכלבה כבר קצרת רוח. אני מתחילה שוב לרוץ.
ניקיטה הפעם מאחורי. אני מתחילה להתקדם לכיוון הבית שלי.
ניקיטה כבר לידי ומתחילה לעקוף אותי. היא מתקדמת מהר לכיוון
הבית ונובחת כדי שיפתחו לה את הדלת.
תמיד כשהיא מגיעה, היא חייבת להכריז על בואה.
היא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלה ואני פותחת לה את הדלת.
אני נכנסת הביתה. הוא חשוך לחלוטין. אני מסתכלת על השעון ורואה
שהשעה כבר שתיים וחצי.
אני נכנסת למקלחת ומתלבשת. פותחת את הדלת של חדרי הקטן, מתלבשת
ונכנסת למיטה. ניקיטה נכנסת יחד איתי. היא תמיד ישנה איתי. לא
עבר לילה אחד בבית בלי שהיא ישנה איתי.
אני מנסה להירדם, אבל אני טרודה במחשבות. מחשבות על הנשיקה
הראשונה.