בשיטוטים הליליים שלי בבמה יש כל כך הרבה נשמות תועות. כל כך
הרבה נשמות בוכות. לבד, עצבות, ניכור, בדידות. כל כך כואב כאן
בבמה.
כולם מחפשים משהו, מישהו להזדהות. כולם מחפשים דמות שתגיד שהם
בסדר ושהעולם דפוק. כל אותם פרחים קטנים חושבים אותו דבר,
נושמים אותו כאב מזוקק. אותם שבילי דמעות על הלחיים.
ובכל זאת כשאני יוצא החוצה לכולם אכפת מהכרס שלי, כולם קונות
בזארה, בנות 14 מתלבשות כמו בערוץ האופנה. ובבית מול הבמה כולם
בוכים.
מתי עשינו את הטעות?
מתי כל אחד מאיתנו עשה טעות? מתי התחלנו לראות את הקנקן? למה
עדיין הרבה נשמות תועות כאן בבמה?
כל כך עצוב כאן בבמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.