היא קיבלה את המשקפיים הראשונים שלה בגיל תשע.
כן, העולם הוא כה אירוני. הילדה הקטנה ששובחה במשך תשע שנים
תמימות על ראייתה הטובה, המנוגדת לקצרות הראייה של אמה, הוכתה
ע"י הגורל הצוחק צחוק מר בשנה תשיעית זו. ידו של הגורל, הסוחפת
מאורעות ואנשים כגלי ים בשעת סערה, פגעה באישונים הצעירים,
הקהתה את אשר היה בעבר חד, והפכה את האנשים לצללים מטושטשים,
חסרי צורה, ואת החפצים לצורות גיאומטריות בלתי ברורות.
בלית ברירה, לאחר שהמצמוצים וההכחשה הוכחו כחסרי תועלת, נשלחה
הילדה בת התשע למרפאת העיניים שם הותאמו לה זגוגיות מעוטרות
במסגרת ברזל, שהכאיבו לאפה אך שיפרו את ראייתה המדלדלת לאין
שיעור.

בתחילה, לא היו המשקפיים החדשים מטרד כה טורדני. על אף כאבי
הראש התכופים שהם גרמו לה וצורתם העגולה וחסרת החן, קוצר
הראייה היה עוד קל, המספר נמוך ולכן היא נאלצה להרכיב את סורגי
הברזל והזכוכית לעיתים רחוקות בלבד. מלבד זאת, הם היו תופעה
חדשה ובלתי מוכרת, וסקרנותה לגביהם הייתה רבה. היא צחקה בשעשוע
כשבחנה את העולם בצורתו החדה והנהירה- בעזרת המשקפיים, ובצורתו
המטושטשת והזורמת- בלעדיהם. על אף שהמראה לא הייתה נדיבה
וסלחנית במיוחד בשקפה את דמותה הממושקפת, דבר זה עדיין לא היה
למכשול. והעולם, חד יותר או מטושטש יותר, לא שינה לה כהוא זה,
שכן דמותו בעיניה הייתה אחידה וורודה למדי. כן, אלו הם החיים
בגיל תשע.

אך עם חלוף החודשים והשנים, התמונה החלה להתכהות והמצב-
להשתנות. המספר עלה, הילדה עברה בית ספר, ובכל פעם שישבה
בכיתתה החדשה ונעלה בביישנות את בוהק עיניה מאחורי הזגוגיות-
שכן בלעדיהן לא יכלה לקרוא את הכתוב על הלוח- חשה עיניים
הבוחנות אותה בביקורתיות, בזלזול, ריסים צעירים של נערים
ונערות בתחילת גיל העשרה מעפעפים בסלידה, כפי שתמיד עשו כלפי
כל דבר הנדמה להם שונה. אז הייתה משפילה את מבטה, וחשה את
הסומק עולה בלחייה ואת הביטחון הנשאב ממנה בעת שתיארה את
דמותה, ממושקפת וחסרת חן, לנגד עיניה. עם החוויות הראשונות
והכאובות של הניכור והזרות, דמותו של העולם בצורתו החדה- קרי,
דרך המשקפיים השנואים- החל להשתנות. מה שהיה בעבר הרמוניה
אחידה וורודה החל להתערבל, לבחוש, להכהות את צבעו. מערבולות
מסחררות של צבע כהה הכתימו את מפת חייה, וביניהן יכלה לראות-
בבירור עתה, תודות למשקפיים- דברים עליהם שמעה אך לא הבינה את
משמעותם. שנאה, לעג, בדידות וקור פערו את פיהם בשמחה לאיד אל
מול הזגוגיות האיומות, כמאיימים לבלוע אותה, לסחוף אותה בתוך
מעגל הצביעות, הפחד וחוסר הביטחון, שכה רבים מאלה שהכירה נסחפו
לתוכו בחוסר אונים משווע. את אותם אנשים היא ראתה בקווים חדים
וברורים, חדים עד אימה, הבעות פנים מזוויעות, כיעור צורם שניבט
מבעד למסכה של יופי מעושה שהציגו הכל. לפתע בני האדם נראו
מעוותים מרוב פינות חדות וצורמות, כמעט דוחים. המציאות השתנתה
בצורה מבחילה, והכל מבעד למשקפיים שהיו אמורים לעזור לה לראות
טוב יותר.
לא הייתה לה כל ברירה.
היא הסירה את המשקפיים.

ללא כלא הזגוגיות והסורגים שאנס את עיניה, כיער את דמותה
ועיוות את ראייתה, היא חשה הרבה יותר בנוח. דמותה הייתה תמיד
יפיפייה ורבת חן, העולם היה זורם יותר, הרמוני, מתמזג. האנשים
כבר לא בלטו בכיעורם המזוויע, אלא נראו כצללים מטושטשים ולא
מזיקים, לעיתים אף נעימי מזג. אמנם, היא לא יכלה לשכוח את אשר
ראתה בעיניים חדות. הנזק כבר נעשה, והיא לא יכלה יותר לדמות כי
האנשים הם יפיפיים וטובי לב, העולם אחיד ורוד, והמערבולות
המבחילות של השנאה והצביעות הנם יצירי דמיון ותו לא. אולם ללא
המשקפיים המאוסים, בעולם מטושטש וזורם, יכלה להרכיב לעצמה איזו
אשליה שתרצה גבי הצללים הסוריאליסטיים, חסרי הצורה והמהות
לכאורה, לבנות על פני המסגרת המטושטשת והיפה מציאות כיד הדמיון
הפורה. את הזגוגיות הידועות לשמצה הרכיבה רק כאשר לא הייתה לה
כל ברירה- בכיתה, למשל, או מול המרקע. אמנם, ללא עזר הראייה
היא לא יכלה לצפות ביופייה של השקיעה, בקסם העלים הנעים
למנגינת הרוח, לרדת לעומקם של גלי הים או להבין את צבעיהן
המסחררים של הציפורים, אך זה היה כאין וכאפס לעומת היכולת
לראות עולם מטושטש ולא מזיק, אשר בו שולט הדמיון בלבד.

לאחר זמן מה הסערה שכחה, המערבולות הכהות והמסחררות שקטו
והעולם חזר להיות... לא, לא ורוד ואחיד כמוקדם, שכן ברגע שנשמע
צליל הרעם הצורם בלב שקט כמעט אוטופי, לא ידום הצליל לחלוטין
ולעולם לא ישוב השקט שהיה, אך עתה לא היה העולם כה איום, כהה
ומבלבל. אך גם לאחר מכן היא לא חזרה להרכיב את משקפיה. היא
יודעת את האמת, כך טענה. היא יודעת כי ההרמוניה הייתה אשליה
ותו לא, ושהעולם והאנשים שבו אינם כה מסבירי פנים, וזה מספיק.
עם ידיעה קודרת זו, היא יכולה לחזור לעולם המטושטש, הרגוע
והידידותי, בו פורחים החלומות כעשבים שוטים והדמיון משוטט פרא
כבביתו שלו. ואכן, דרך זו לחיות את החיים אינה נשמעת רעה כלל
וכלל; במקרה זה, התמזל מזלם של קצרי הראיה שאינם משועבדים
לחדות המציאות המחוספסת, ומסוגלים לבנות את עולמם שלהם על סמך
צללים.

אך עולם הצללים היפיפה אינו המציאות. הוא מסתיר פינות חדות
ומהמורות, שאמנם הן אינן יפות למראה אך כדאי בהחלט לראותן בכדי
להישמר מפניהן, ואף מצפין אי אלו הזדמנויות הצצות בדרך, בהן
מבחינים רק חדי הראייה או מרכיבי המשקפיים. את כל זאת היא למדה
ביום מטושטש וגורלי אחד, כאשר לפתע, ללא כל סימן מוקדם, היא
מעדה. באותו יום ערפילי ושזור כאב, בעודה מחוללת בעולם הדמיון
היפיפה, חופשייה מכלא סורגי ברזל והזגוגיות, היא נתקלה באחת
מאותן פינות חדות ומהמורות, ממכשול שצץ בדרך בה פסעה, עיוורת
למחצה. כיוון שלא הרכיבה את משקפיה ובחרה לא לראות את הדרך, לא
ראתה את המכשול, ולכן מעדה. הייתה זו מהלומה קשה וכואבת. היא
שוב נפגעה מהלם הכאב האיום, דומה לאותו כאב בו נתקלה כשראתה
לראשונה את חזותו האמיתית של העולם, אך עתה לא נגרם הכאב
מראייה חדה, אלא מעיוורון. פצועה ומתייפחת, מלאת חבורות, היא
התרוממה באיטיות שנמשכה ימים אחדים, וכאשר התרוממה- עדיין
פצועה, צולעת ומדממת- הביטה בעולם הצללים שיצרה לעצמה, והבינה
עד כמה מזויף הוא, עד כמה לא אמיתי. היא חיה בתוך אשליה,
ואשליה זו הכשילה אותה, והתנפצותה גרמה לכאב הנורא.

הדבר הראשון שעשתה, חרף צליעתה הכבדה, היה ללכת לחנות משקפיים.
היא החליפה את משקפי הברזל העגולות והמכוערות במשקפיים חדשות
מפלסטיק, נאות יותר ונוחות יותר. היא הרכיבה אותן וראתה שוב את
העולם החד, הצורם והמכאיב. היא הביטה בחשש במראה, וראה איזה
פלא- דמותה לא נראתה כעורה ומעוותת עם המשקפיים. להפך.
המשקפיים החדשות חידדו את תווי פניה אך לא הרסו אותם אלא עיטרו
אותם כאיפור, משווים לה מראה בוגר ומתוחכם יותר. היא חייכה, אך
חיוך קר, חד, חסר חמימות או תמימות, ויצאה מהחנות.

עתה, כשהביטה בעולם החד שניבט אליה מאחורי הזגוגיות החדשות,
היא הופתעה בשנית: אמנם היא רואה, כבעבר, את כיעור וצביעות
האנשים ואת המערבולות הכהות של הלעג והשנאה, אך למרות שהדבר
צורם זה כבר לא מפריע לה ולא פוגע בה. היא יודעת, בחדות הראייה
של נערה שהתבגרה, כי זה חיוני להישרדותה, שתראה ותזהר, שלא
תמעד שנית.
מלבד זאת, עתה היא גם מבחינה כי המציאות אינה כה נוראה. עתה
היא רואה כמה הפסידה בשנים אותן בילתה בעיוורון חלקי. עתה היא
יכולה להישיר מבט אל עולם יפיפה, כן, עולם יפיפה הקיים במציאות
החדה בה מביטים מעבר למשקפיים. היא יכולה להבחין בעושר הצבעים
בגן פורח, בתנועות הגלים הגועשים, בתווים המחוספסים, למודי
החיים של הזקנים, ובטיפות הטל הסגלגלות הנושרות מפרח צעיר
וססגוני.

עתה היא נערה בת שש עשרה, והיא הלכה אל הקיצוניות השנייה: היא
תמיד מרכיבה את משקפיה, מביטה בקור רוח בעולם המבולבל, הכהה
והלא- אחיד שמסביבה, ומנסה לראות יותר, להבחין בכל פרט ופרט,
פן תיפול שנית. היא מנסה ללמוד את המציאות, לסקור אותה כפי
שהיא, בלי צללים ואשליות. בצורה זו, היא יכולה להבחין
בהזדמנויות הנקרות על אם הדרך, כאבני חן זעירות שרק מיטיבי
הראייה וחדי השכל יכולים להבחין בהן, והיא יכולה, בנוסף לכך,
לנצל את מרבית הפוטנציאל הגלום בהן ע"י בחינה מדוקדקת של כל
נקודה בהן. היא אינה רואה הכל- גם חדי הראייה שבינינו מחמיצים
שבילים ומהמורות במסלול החיים, ובונים אשליות שמתנפצות בכאב
רב- אולם היא מודעת לעובדה שייתכן והיא אינה רואה, גם מבעד
למשקפיים, את התמונה המלאה, ומודעות זו היא אמצעי המניעה הטוב
ביותר כנגד נפילה נוספת, וגם אם ייכשל בכך, הוא יבטיח כי נפילה
זו לא תהיה כה פתאומית וכואבת כקודמתה.

לעיתים, עם החמימות הכמעט מכאיבה של השחר או גלי הקור המאיימים
של תחילת החורף, היא יושבת על מיטתה, מסירה את משקפיה, ומביטה
שוב באותו עולם מטושטש, הזוי וידידותי בו בילתה זמן כה רב.
לאחר מכן, היא מרכיבה את משקפיה שנית, ומביטה על דמותה במראה.
למרות הידע והניסיון שצברה, מחשבה אחת עולה שוב ושוב בתוכה.
אותו עולם המטושטש, לא ברור ובנוי על דמיון ואשליות אשר ניבט
מתוך עיניים חשופות וקצרות ראייה, הרבה יותר נעים ויפה.
בייחוד בגיל שש עשרה.