אני מניחה שכל בן אדם זוכר בבירור את היום בו נחצו חייו לשניים

וברגע הזה הוא מקבל, לעיתים לדאבונו, מצב נתון חדש, שונה ממה
שהכיר וזה מוביל אותו לקראת נתיב חדש שבו מעתה ילך.
את  ההתפצלות שלי אני לא זוכרת כאילו זה היה לפני שנים אלא כמו
לפני שעה, כי כאב כזה ראוי לזכור.
הרגשתי שזה יצר היפוך בסדרי עולם, ורק פסיעות אחדות הפרידו
ביני לבין דיכאון מצמית.
את הבשורה קיבלתי ביום חורף אכזרי, איך לא?
השעה היתה שמונה ומשהו והקריין דיווח על אסונות טבע בעולם הוא
לא ידע שאסון הטבע הגרוע ביותר עוד יקרה.
ישבתי על הספה מכורבלת עמוק בתוך השמיכה, כולי מצוננת.
ביד ימין חמושה בשלט וביד שמאל מצויידת בטישו.
הדלת נפתחה וממנה הגיח פנימה יואב, הגבר שלי, ועמוס שקיות
מהסופרמרקט. שערותיו דבוקות למצחו רטובות מהגשם.
"היי מתוק!!" קראתי לעברו.
הוא לעומתי חייך חיוך קטן ונכנס ישר למטבח.
החלפתי ערוצים בעודי שומעת את דלת המקרר החורקת שלנו, נפתחת
ונסגרת.
אזרתי קצת כוחות וקמתי מהספה, לא שוכחת אספקה של טישו לדרך.
"מה קנית?" שאלתי בקול מצונן אגב הצצה חטופה בתוך שקית עמוסה
עגבניות ומלפפונים,ועיטוש שבא בהפתעה.
"את עדיין חולה?" שאל. עשיתי פרצוף של אדם חולה וזה סיפק לו את
התשובה.
הוא ניגש אליי ושם ידו על מצחי.
"יש לך חום," קבע. "אני אכין לך מרק."
"איזה מרק?" שאלתי מתפנקת, והנחתי את ראשי על חזו.
"מרק עוף," ענה והדביק לי נשיקה על הלחי הבוערת."עכשיו לכי
תשכבי קצת בסלון, ותני לי לסיים פה."
"כן המפקד." סבבתי על עקבי ופניתי לכיוון הסלון.
"וקחי בנתיים כדור או משהו..." צעק לי פתאום.
"לא רוצה..." מילמלתי לעצמי בהתמרדות, והתזתי על עצמי שניי
אפצ'ים ברצף.
כמה שעות מאוחר יותר נרדמתי על הספה.
חלמתי שאני פוסעת ביער, ומבין צמרות העצים יכולתי לראות את
קרניי השמש האחרונות, השמיים היו וורודים סגולים, עננים
כתומים.
הרגשתי שאני נושמת.
השמש נעלמה ועלים חומים רקובים נשרו מסביבי ומעליי, נעשה קר.
הרגשתי את הדופק.
רציתי לברוח. הייתי תקועה, מאובנת.
רציתי לצעוק. פי לא הפיק שום צליל.
"יעל!... קומי יעל..."
פחקתי את עיני וראיתי את יואב מולי, במעומעם.
"למה את בוכה? חלום רע?..."
הבית כולו היה חשוך, מחדר השינה נשמע שלמה ארצי.
נעשיתי עצובה.
"יואב..." לחשתי וראשי הולם בכאב.
יואב חיבק אותי. הרטבתי לו את החולצה.
הוא ליטף את שערותיי ומישש את מצחי.
"את עדיין חמה. אולי נכניס אותך למקלחת?"
"טוב." עניתי חלושות.
הוא לקח לי את היד והוביל אותי למקלחת.
הושיב אותי על האסלה, העלה את החולצה שלי מעל הראש וזרק אותה
על הרצפה, הוריד את המכנסים וקילף ממני את התחתונים. נישק לי
את הברך.
נכנסתי לתוך האמבטיה ונשענתי בעייפות על החרסינה השחורה,
נושמת בכבדות.
המים החמים נתזו עלי, ויכולתי לבכות בלי שהוא יבחין.
לבכות מסיבה שאיננה מובנת לי.
כשסיים לקח מגבת לבנה ענקית ועטף אותי בה ונשא אותי  משם לחדר
השינה. הכל בוצע בשתיקה. הניח אותי על המיטה בעדינות כאילו
הייתי שבירה. הייתי.
הלביש אותי בכותונת משי כחולה שאהב.
הוא סירק את שערותיי הלחות.
הדממה הבלתי מובנת שררה.
הוא הדליק את הרדיו, ורוקסט מילאו את מה שאני והוא לא הצלחנו.
"אני אוהבת אותך," התרגלתי.
הוא התפשט ונשאר בתחתונים, החליק למיטה, נשען עם מרפקו על
הכרית והביט בי בעיניים עצובות.
"אני צריך לנסוע," אמר אחרי דקה ארוכה.
"מה? לאן?
"לונדון." הוא בלע בעצבנות.
"על מה אתה מדבר? מה יש בלונדון?"
"קיבלתי הצעה משתלמת מהסניף של החברה בלונדון"
שתקתי, לא ידעתי מה לומר לו.
"אני טס מחר."
"מה? מתי קיבלת את ההצעה?"
"לפני שבועיים, צריכים אותי דחוף שם."
"אני צריכה אותך דחוף פה..."
את המילים האחרונות אמרתי בקול רועד, ודמעות סימאו את עיניי
כמו את שאר הדברים.
"תראי יעל, רציתי לדבר איתך..."
ידעתי מה הוא רוצה לומר, כי זה מה שאני הרגשתי. פחדתי להיות
לבד. התהפכתי לצד השני וטמנתי את ראשי בתוך הכר ובכיתי.
"נוני, אני מצטער..." אמר וליטף את גבי."רציתי להגיד לך לפני
כמה זמן אבל לא הרגשת טוב, לא יכולתי."
התייפחותיי גברו. לא אמרתי מילה, בתוכי צרחתי.
"נוני, בזמן האחרון אני לא מאושר כל כך. אני צריך את החופש שלי
בחזרה..."
וכך הוא המשיך עוד ועוד ואני נחנקת מדמעות, מפנה את מבטי
לתקרה
קהת חושים מצער.
"אני אוהב אותך, תמיד אני אוהב, אבל אף פעם לא כמו שמגיע לך.
זה הדבר הנכון לעשות, לקחת הפסקה, לראות לאן זה מוביל..."
"לאן זה מוביל?!" הסתובבתי אליו. "אתה לא אמרת לי!", צרחתי
לעומתו. "מה אני צריכה לעשות עכשיו? מה אני אמורה להגיד לך?"
הוא שתק ואז ראיתי שגם הוא לא היה מאושר, בדיוק כמוני בזמן
האחרון. רק שהוא העז לומר שאהבה פתאום לא מספיקה.
"אני יודעת שאני אוהבת אותך, שהחיים שלי הם איתך." הלב שלי
התנפץ לרסיסים, רסיסי האהבה שלנו.
חידשתי את מאגר הדמעות, בכיתי בדממה.
הוא נישק את הדמעה הראשונה ואת אלה שהתגלגלו במורד לחיי
אחריה.
הוא ליקק את שפתיי ולאחר טמן את ראשו "אני תמיד אתגעגע
אליך..." לחש.
לקח את כף ידי ונישק את קצות אצבעותיי אחת אחת.
לא הרגשתי צורך לומר משהו או או לזוז. הוא היה כאן, בינתיים.
היה לי טוב.
הוא הניח את ידי על איברו, הצלחתי לחייך סוף סוף.
גשם ירד והיו ברקים ורעמים.
יואב משך את הכותונת מעלי, גילגלתי ממנו את התחתונים.
הוא נישק את צווארי, את שדיי. ידיי ליטפו את גבו.
הוא נאנח ופישק את רגליי. אני נעלתי אותן מעליו.
המיטה שלנו חרקה בקצב אחיד.
אני המשכתי להזיל דמעות והוא גנח.
התחלתי להתנשם ונאחזתי בו חזק יותר.
נועצת בו את ציפורניי, להכאיב לו כפי שהכאיב לי.
ידיי תפסו להן כל פיסת יואב שמצאו. גנחתי באיטיות .
כשהכל נגמר, נדף מאיתנו ריח של זיעה. ריח של זרע. ריחות
אהבתנו.
נצמדתי אליו ונרדמתי מיד, בתקווה להתעורר מהסיוט, כמתקשה לקבל
את הגזירה.
בבוקר הוא היה כולו מכורבל בי.
שיחררתי את אחיזתו בעדינות ונכנסתי להתקלח.
הוא קם כשהכנתי קפה.
שמעתי אותו פותח ארונות, סוגר מגירות. הוא אורז.
לאחר יותר מחצי שעה, הוא יוצא מהחדר ובידיו שתיי מזוודות.
פניו שטופות דמעות. לבוש בסריג האפור שקניתי לו לפני כמה
ימים.
ניגשתי איליו וחיבקתי אותו חזק.
"אתה לא חייב לנסוע, אתה יודע...", לחשתי לו.
הוא נשמע נבוך, מילמל כמה משפטים חסרי פשר.
חיבק אותי חזק ולבסוף הרפה.
"אני הולך, נוני, מצטער",  אמר כשאני לא הרפתי ממנו.
עזבתי.
הגרון שלי נעשה יבש והרגליים איימו למוטט אותי לכיוון הרצפה.
ליבי הלם בכבדות, לחיי בערו.
רציתי לעצור בעדו,להגיד לו מה פתאום אתה עוזב אותי?!
אני לא רוצה להיות לבד. אתה החיים בשבילי. אל תלך, אל תעזוב
אותי פה לבד.
אבל המילים שנחנקו לא היו מילים, אלא צרחות שנספגו בתוכי
והתפוגגו לנצח.
יואב פתח את הדלת וסגר אותה מאחוריו.
ואני... אני רק התרסקתי על הדלת וגלשתי למטה, המומה בוכייה
וכואבת.
זו הפעם האחרונה שראיתי אותו, כבר למעלה מתשעה שנים.
וזה היה הרגע בו חיי נחצו לשניים, התפצלו: חיים עם יואב וחיים
בלעדיו (אם ראוי לקרוא לזה חיים).
פעם, ברגע שבר מוחלט שנעתי בין רגעים של תקווה ליאוש, טסתי
ללונדון בכוונה לפגוש בו ב"אקראיות". זה היה מין יצר
מאזוכיסטי:
להכאיב לעצמי יותר.
הסתובבתי ברחובות לונדון הקרים לבד, כשהזכרונות משמשות עבורי
כבני לוויה.
סדרי עדיפויות כושלים, הם שהובלו אותי למטה ולמעלה בדרך
העקלקלה לאושר שנחבא ולא נמצא מאז לעולם.
סדרי עדיפיות כושלים הם שהביאו אותו ללונדון, איפה שאני לא
נמצאת ולבחורה שעתידה לגלם את התפקיד שלי. ואחרי הכל, ההתפצלות
הזו היא רק נקודת ציון אחת מבין רבות במסע שלי דרך הנצח.