דמעת יהלום מתנפצת לרסיסים
דמעה אחת, קטנה, שלך.
אני שבור, לא יכול
מחבק ומרגיע, את מנסה להגיע, אלי
דרך הדמעות, דרך היופי
עם המון מילים המסתתרות בלחישה
וכבר שנים, את הרי יודעת
שאין בי מקום להרגשה או תחושה.
גן, ספסל רעוע
ליד עץ שתוי אני עומד
הוא ספוג באהבה, בחלומות ותקווה
ואני בשלי בורח, פוחד.
מבטך המבוייש מקרין אהבה
ובחיוך כובש מנסה לומר
המילים לא נשמעות אך עינייך מגלות
את שרמזת לי בעבר.
חוזר אל הגן עם הספסל הרעוע
נשען על העץ מחכה
מביט על זוגות אוהבים שבדרך
מביט בלי הרף במבט מקנא.