כולם מדברים על זה. אמרו שלרדת לא יכאב.
הסיכון - מינימלי, והסיכוי לקבל מחלה ממגע - נמוך עוד יותר.
הם לא מבינים שזה לא כזה קל לכולם?
לא כולן יודעות ישר מה לעשות איך שהן רואות את האינסטרומנט.
אז ניסיתי. מה יש להפסיד?
בתחילה, ניסיתי בישיבה. לא הלך. הרגשתי שזה הודף אותי.
קמתי מהר. אולי העמידה תעזור ליציבה.
המגע הראשוני היה של ליטופים בעיקר,
למעלה ולמטה, לפנים ולאחור,
העובדה שזה היה קשה וארוך, רק עזרה.
איבדתי עשתונות. לא ידעתי מה לעשות. אולי מגע ידיים לא מספיק.
ניסיתי לשלב גם רגליים. אם כבר - אז כבר.
בתחילה הייתי הססנית. לא הייתי בטוחה מתי להתחיל לעלות,
אז מספר פעמים הזזתי את רגליי, אחת אחרי השנייה.
הכל בצורה קדחתנית. נראה שהזמן פועל נגדי. הייתי צריכה להחליט,
ומהר. אסור לתת לזה לחכות. הייתי בוחרת בדרך אחרת, אבל מה אני
אגיד אחר כך לחבריי? הלחץ גבר.
זה עכשיו או לעולם לא. השפשופים הנמרצים לא עזרו בכלל. גם
תנועת הרגליים לא סייעה במיוחד. החלטתי לעלות על זה ולגמור עם
זה.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי על מדרגות נעות.