מהו עז כאב האהבה ומר כאב הפרידה.

אני מביטה בך כרגע, מתבוננת, חוקרת פרט פרט.
מסתכלת על עיניך התכולות, החודרות.
מבטך החודר, אך לא אלי.
אתה מביט באותו אגרטל עם הפרחים שכבר נבלו.

אותם פרחים מאותו יום שישי קסום,
אותו יום שישי שבו שנינו גילינו את אהבתינו.
עבר אמנם שבוע, אך זה נראה כאילו זה היה מזמן.
כאילו חצו מאז נהרות וימים, ים סוף התבקע לשניים והאדמה
נבקעה.
מאותו יום שישי הכל השתנה, פתאום המרחק הגיאוגרפי הוא לא רק
גיאוגרפי.
פתאום כל דקה נראית כנצח וכל דמעה חדה כסכין.
כן, כן, אני האמנתי באמת ובתמים שגם אם האדמה שמתחת לרגלינו
תשבר, אנחנו נישאר ביחד.
ואז נתת לי את המכתב,
המכתב שהיה השקט שלפני הסערה.