היום התחלנו את הבוקר בוויכוח הניצחי של מה יותר טוב, חורף או
קיץ... הפסדתי ברוב קולות, כנראה שאנשים היום נוטים לצבעים
אפורים.
רק שמעתי את הקול שלה בצד השני של השפופרת, קול שבור כזה, ומיד
עזבתי את הכל ורצתי אליה.
"אני חושבת שיש לי גלמים בתוך הבטן, שמחכים כבר להפוך
לפרפרים".
אני מסתכלת עליה וחושבת על הבועות שעפות לי בחלל הבטן
ומתנפצות.
מן דיגדוג קטן כזה, שבמקום לגרום לי לצחוק - גורם לי להיות
עצובה.
אני מספרת לה על הירח שהיה אתמול בלילה, איך דיברתי אליו
במבטים ושהיה נדמה לי שהוא קרץ לי, והיא חייכה אלי חיוך קטן
כזה ושיחקה לי בתלתלים.
כשהיא עצובה, אז היא מציירת. בדיוק כמוני, אבל עם כתיבה.
אז היא מציירת אותי יושבת על הירח עם תלתלים ענקיים, ומתחילה
לצחוק את הצחוק המתגלגל הזה שלה, שכל כך התגעגעתי לשמוע.
כבר כמה ימים שקשה לי להרדם, כי אני מחברת לעצמי שירים בראש
וכל פעם כשאני באה לכתוב אותם, הם נעלמים.
כבר שנה שלמה המילים שיש לי בפנים מסרבות להיכתב ולפעמים נדמה
לי שאני עלולה להתפוצץ.
אני שמה פינק פלויד ונשכבת לידה על הערסל ומחזיקה לה את היד,
והדמעות שלה זורמות בלי הפסקה, עם חיוך גדול על הפנים.
לפעמים קצת קשה לי להבין אם היא שמחה או עצובה.
ואז גם לי זולגת דמעה קטנה מקצה העין. היא מסתכלת עלי והיא
יודעת כמה אני מושפעת מרגשות של אנשים סביבי והיא מחייכת אלי
בחזרה חיוך גדול כזה, חיוך ירח, ומנגבת את הדמעה.
כבר מתחיל להחשיך ואני הולכת לחפש את הירח ומתיישבת על הנדנדה
בגן הציבורי ומחכה לרגע הזה שהירח נהיה הכי גדול, כי באותו רגע
גם החיוך שלו נהיה יותר גדול.
ואני רואה אותה מרחוק, יושבת על אדן החלון, אז קמתי והלכתי, כי
רציתי לתת לה גם קצת לדבר איתו.
מעיפה אליה מבט אחרון ורואה אותה מחייכת, מעניין אם גם הוא קרץ
אליה.
מטיילת עם רגליים יחפות, מדלגת בין השבילים, קצת מבולבל לי
מבפנים, אז שרה לעצמי שירים וממציאה מילים חדשות, כמו שמור
לימדה אותי פעם, הכיף הכי גדול לאנשים שלא זוכרים.
אני צריכה אהבה, מוצאת את עצמי אומרת את המחשבות שלי בקול רם.
מחכה כבר לירח שלי, עם החיוך הענק, שיקרוץ לי ושיחבק, ואז כל
הבועות בבטן יתמלאו מחדש, כי נשארו כבר כל כך מעט.