[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תותי סעדון
/
העצב של תומי

כל יום הוא ישב שם. כל היום, על המדרגה השלישית בכניסה למכולת
של שמטוב. היה לו מבט נורא עצוב כזה, והוא גם היה מלוכלך. אמא
אמרה לי שהוא נרקומן, אבל לא ידעתי מה זה, ואמא אמרה שזה רע.
בכל פעם שהלכתי איתה למכולת ועברנו לידו היא היתה מצמידה אותי
אליה חזק חזק ואמרה לי להתרחק ממנו.
יום אחד כשהיינו במכולת והיה לי משעמם כי אמא דיברה עם דליה
רוזנשטיין וידעתי שזה הולך לקחת מלא זמן, אז אמרתי לה שאני
לוקחת ארטיק, שלא תשכח לשלם, ושאני יוצאת בחוצה. היא הנהנה
בראשה והמשיכה לדבר עם דליה.
לקחתי מהמקרר ארטיק פסים שהמקל שלו זה מסטיק עם טעם שאף פעם לא
נגמר, ויצאתי החוצה.
כמו תמיד, הוא ישב על המדרגה השלישית ונראה נורא עצוב ומלוכלך,
בעיקר עצוב.
הוא הסתכל עליי ואני חשבתי על מה שאמא אמרה לי, על כמה שהוא
מסוכן, אבל הוא בכלל לא נראה מסוכן, רק מסכן.
התקרבתי אליו בזהירות, כשהוא עוד מסתכל עליי והתיישבתי לידו
בלי להוציא מילה.
"שלום"הוא אמר לי פתאום.
"שלום" עניתי. "קוראים לי קשת, איך קוראים לך?"
"אממ.. תומי, קוראים לי תומי"
"ולמה אתה עצוב, תומי?"
"אני?... זה סיפור ארוך. את העצבות שלי קיבלתי מצ'יף אינדיני
אחד בדרום אמריקה."הוא אמר.
"יה, היית באמריקה?" שאלתי בעיניים פעורות.
"מזמן... הייתי בהרבה מקומות". הוא אמר ונשא את עיניו
למרחקים.
"יה, ואיפה הבית שלך?" שאלתי.
"הבית שלי הוא איפה שאני נמצא." הוא אמר בפשטות.
"מה, אתה גר פה על המדרגה של שמטוב?"
"אם אני פה, אז כן, אבל אין לדעת מה יילד יום! אולי כבר מחר
אהיה בבית אחר"
"כיף לך שיש לך מלא בתים, אני גרה רק שם " אמרתי וצבעתי לכיוון
הבית שלי "ורק בחופש פסח אני הולכת לסבתא שלי שגרה בעמק
יז-רע-אל"
"ואיך קוראים לה, לסבתא שלך?" שאל תומי
"קוראים לה אילנה, אבל כולם קוראים לה 'אילנה הלבנה' כי היא
כולה לבנה מצמה ועד חצאית." אמרתי. "ולך אני אקרא תומי העצוב,
כי אתה עצוב וקוראים לך תומי"
"תומי העצוב?" הוא הרהר בזה לרגע ואמר "טוב, שיהיה תומי
העצוב"
חייכתי אליו "רוצה לק מהארטיק שלי?":
"אני אקח אפילו שתי לקים"
"שני"
"מה?"
"שני לקים! אומרים ככה, כי לק זה בן, לק אחד שני לקים ושלושה
לקים"
"את נורא חכמה קשת, את יודעת?"
צחקקתי בבישנות.
הוא הרים את ידו ללטף לי את השיער, אבל בדיוק באותו רגע אמא
יצאה מהחנות וצעקה עליו שיתרחק ממני כי הוא נרקומן מלוכלך
וסוטהואם הוא יעז להתקרב אליי שוב היא תזמין משטרה.
ניסיתי להגיד לה שהוא בכלל לא נרקומן ושהוא עצוב רק בגלל איזה
צ'יף אינדיני אחד, אבל היא לא הקשיבה ורק המשיכה לצעוק על
תומי.
הוא הביט בי במבט ארוך, קם, ופנה ללכת.
"חכה!" קראתי אחריו. "הנה, קח, אני כבר לא רוצה אותו יותר"
אמרתי והושטתי לו את הארטיק.
הוא לקח את הארטיק ופנה לדרכו תוך כדי ליקוקים.
"שלא תתקרבי יותר לנרקומן הזה! ברור לך? פושטק."
"אבל לא קוראים לו פושטק בכלל! קוראים לו תומי העצוב!"
"זה לא משנה איך קוראים לו. אני לא רוה שתדברי איתו יותר" היא
אמרה, ואז ריככה את קולה. "זה לא טוב לך לדבר עם אנשים עצובים.
בסוף תהיי כמוני"
את המילים האחרונות היא אמרה בשקט, ולא הבנתי מה לא בסדר
בלהיות כמוה.

לא באמת לא דיברתי איתו. כל פעם שהלכנו למכולת הייתי מתגנבת
לכמה דקות והולכת לדבר איתו.
עד שיום אחד הוא כבר לא היה שם.
חיכיתי לו בערך רבע שעה, וכשכבר התכוונתי לחזור לאמא, ראיתי
אותו רץ מפינת הרחוב וקורא בשמי.
הוא הגיע אליי, מתנשף ומשתעל, והביט עליי במבט ארוך.
השפלתי את ראשי. "אתה עובר בית, נכון?"
"כן"
"זה לא יפה מצדך ללכת לי ככה"
ואז תומי העצוב רכן וליטף לי את השיער, ולחש שיתגעגע.

כשסיפרתי את זה לאמא אחר כך, כשהא קילחה אותי, היא עשתה פרצוף
מבוהל וחפפה לי שוב ושוב עד שכאבה לי הקרקפת ובקבוק שמפו נגמר,
וכל אותו זמן היא מלמלה שאסור היה לו לגעת בי.
לבסוף היא הוציאה אותי מהמקלחת, עטפה אותי במגבת גדולה והושיבה
אותי על השיש האפור. היא הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הכתומים
הגדולים שהיא פותחת איתם שקיות של שקדי מרק.

בזמן שגזזה לי את השיער ירדו לי דמעות, אבל הבנתי שזה המוצא
היחיד, כי גם כל השמפו בעולם לא יספיק, בשביל להוציא לי מהשיער
את ריח העצבות שדבקה בי ממגעו של תומי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכתוב סלוגן זה
כמו לעשות ביד.
אתה מדמיין שאתה
עושה את זה עם
בחורה כוסית.

שמואל
איציקוביץ' עושה
מחווה לחבר של
שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/9/03 6:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תותי סעדון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה