ציון נהג להשאיר במשיבון הסלולרי שלו הודעות, כאילו הוא איש
עסקים חשוב. בכל פעם היה ממציא לעצמו שמות של אנשים מבוגרים
ומשנה את הנוסח. אם ענה המשיבון 'שלום, הגעתם לסלולורי של יצחק
שביט, אני עסוק  כרגע, תוכלו להשאיר הודעה כדי שאחזור אליכם'
או 'הגעתם ליששכר, אני בישיבה', היה ברור שמדובר בעוד זיק
'גאונות' מבית מדרשו של ציון.  
את ציון פגשתי שוב בכניסה לבית העלמין ירקון, בהלוויה שעשו
לאמא של מנשה. הכל התחיל כשלאמא של מנשה יצאה בלוטה מעל עין
ימין, והרופא במיון עשה פרצוף מודאג. מנשה ואבא שלו ידעו ישר
שמזה היא כבר לא תצא. תוך שלושה חודשים, גדלה הבלוטה למימדי
ענק, והיא איבדה את הראיה בעין. אחרי שנה של טיפולים, היא
נראתה כמו מתאגרף נטול שיער שנוצח בנוק אאוט. בחנוכה היא מתה.
             
מאז שאני וציון כבר לא ביחד, יצא לי הרבה פעמים לחשוב עליו
ובמיוחד בשבת בבוקר. לפעמים אני מתגעגעת לשבתות שהיינו אוכלים
ביחד בורקס עם ביצים ומלפפונים קלופים, חצויים, עם מלח עליהם,
ולזה שהוא היה עושה לי חיקויים כאילו הוא ראש הממשלה. כשראיתי
אותו, רעדו לי השיניים, והאמת, שלא ממש הבנתי מה הקשר שלו
למנשה. אחר כך התברר לי שהוא עבד עם אמא של מנשה בדואר ובא
לחלוק לה כבוד אחרון.
התחבקנו כמה דקות ועמדנו בקור וכמעט שבכיתי. אחר כך הוא הלך
ואני נשארתי עם הזיכרונות, בוחנת את העורף השעיר שלו מתרחק.
מנשה ואבא שלו התווכחו לפני ההלוויה בקולי קולות, מנשה רצה
שיהיו בורקסים באזכרה ואבא שלו אמר שקרקרים וגבינה זה מספיק.
יודית, דודה של מנשה, הייתה מאד נבוכה, ואמרה לכולם שיהיו גם
בורקסים וגם קרקרים עם גבינה.
איך שנגמרה ההלוויה, מנשה החליט שהוא לא רוצה לשבת שבעה עם אבא
שלו ושאל אותי אם הוא יכול לבוא לשבת שבעה אצלי. אני הרגשתי
חרא, מה גם שנורא ריחמתי עליו. הסכמתי שיבוא וישב בסלון.
נזכרתי שאני לא יודעת מה עושים כשמישהו מת, כי אצלנו, ברוך
השם, כולם חיים. כשהייתי ילדה, סבתא של מיכה מהשכונה השנייה
מתה ומיכה היה עצוב ולא ראה שנה טלוויזיה בגלל האבל. בכל ערב,
כשהיינו הולכים לקנות מכתביות בחנות של פרידה במרכז, היינו
צריכים לספר למיכה מה היה בטלוויזיה, כי הוא לא ראה.
מנשה לא היה כזה פדנט ולא היה איכפת לו לראות טלוויזיה. קניתי
כמה חבילות בורקס וכל ערב אפיתי לי ולו. הוא היה מבסוט
מהבורקס, אבל בכה בכל פעם שנזכר באמא שלו. אחרי כמה ימים
התגעגעתי מאד לציון והבנתי שאולי אני באמת אוהבת אותו.
כשהתקשרתי אליו ביום שישי בצהריים, ענתה לי המזכירה: 'שלום.
הגעתם למשיבון של זאב נאמן, אני לא יכול לענות, אשמח לחזור'.
השארתי לו הודעה : 'זאב, זאב, רק תדע שאני אוהבת אותך'.
בערב הוא התקשר, נראה לי שגם הוא התגעגע קצת. קבענו שבשבת
בבוקר הוא יבוא לאכול איתי ועם מנשה בורקס. ציון הגיע מוקדם
מאד. הוא ביקש ממני שאבשל לו ביצה קשה כדי 'שיהיה עם מה להוריד
את הבורקס'. קלפתי גם כמה מלפפונים ופיזרתי עליהם מלח. אמרתי
לו מהמטבח שאני מבינה שההודעה שהשארתי  לו עשתה את שלה, והוא
אמר שהוא לא זוכר איפה הטלפון שלו כבר מיום רביעי. אני חייכתי
לעצמי, ציון הרי תמיד עושה 'כאילו'.
זאב נאמן גר בקומה השנים עשר בבית הדירות 'מגדלי בת ים
הצעירה'. בשבת בבוקר הוא נכנס עם אשתו לסוברו הכחולה, הניח את
הסוללרי בדיבורית וקשר את הבן שלו, גדעון, במושב האחורי. אשתו
פרצה בבכי והכניסה לו אגרוף, בדיוק כשיצאו מהחניון. זאב מאד
הצטער על שהיא צלצלה לסלולרי והשאירה הודעה, אחר כך ביקש סליחה
ואמר שזו הייתה מעידה חד פעמית. אשתו החליטה לתת לו צ'אנס
אחרון. "אח", אמר זאב כשהוא משפשף את הלחי הימנית, "אני חושב
שיצאה לי בלוטה".
ציון ואני חזרנו לחיות יחד, אחר כך גם התחתנו. מנשה נסע
לאוסטרליה ופתח שם פלאפל על שם אמא שלו. בכל יום שישי אני קונה
בורקס במאפיה של זורי, מתחת לבניין, שיהיה מה לאכול בשבת
בבוקר. אחר כך, ציון ואני הולכים לטייל בפארק ליד הבית. לפעמים
אני מתגעגעת לציון של פעם, כשעוד היה לו שיער על העורף וכשהוא
היה עושה לי 'כאילו'.