הקול היחיד שנשמע הוא קול החזן,
מדי פעם נשמע גם קול המתפללים ששולחים אמן מהומם,
לפתע קול שקט,
כל כך שקט ואינו מורגש,
דמעה פוגשת ברצפה,
בשבילך, בשביל אדם כל כך טוב, כל כך נדיב, לבך הגדול זיכה אותך
באוהבים שיושבים ומתפללים רק למענך.

לפעמים אני יושבת ותוהה אם האזכרה היא לחינם,
או האם אתה באמת שם,
למעלה,
שולח לנו נשיקות וברכות,
הגעגוע קורע,
בליבי פוגע,
מדוע הלכת?
מדוע במקומך מלאך שלחת?
וכשברחת לא היה זה בבת אחת,
היה זה איטי וכואב,
כאילו מישהו את הסכין מכניס ומסובב,
לא מפסיק,
זה ממש מעיק,
סבא, הגעגוע, הזיכרון.

זיכרון זה מה שנותר,
אני מקווה שלבכות מותר,
וכעת הזיכרון בברכה אחת כרוך
"יהי זיכרך ברוך"

                      [לזכר יעקוב סידי ז"ל]