עליתי לאוטובוס. אמא כבר מרשה לי לעלות לאוטובוס לבד. היא
אפילו קנתה לי כרטיסיה. את הכרטיסיה אני שמתי בארנק עם ציור של
סמיילי, שגם אותו אמא קנתה לי. בהתחלה כעסתי על אמא ששמה אותי
בבית ספר הרחוק, אבל היא אמרה שככה יותר טוב ואמא תמיד צודקת.
הגשתי לנהג את הכרטיסיה, היא הייתה כמעט חדשה, בסה"כ 2
ניקובים. הנהג הוסיף עוד אחד ושאל בחיוך "ילדה, מרשים לך לנסוע
לבד?" ואני שבדרך כלל התביישתי לדבר עם אנשים זרים עניתי
בגאווה "כן!". הנהג עבר לטפל בשאר הנוסעים ואני הלכתי לחפש
מקום לשבת, ואז , בסוף האוטובוס ראיתי אותו. השיער שלו היה
אפור בצדדים, מעל האוזניים, והיו לו הרבה זיפים. נבהלתי מאד
וקיוויתי שהוא לא הבחין בי. הייתי חייבת לרדת מהאוטובוס. אישה
זקנה עם כובע קש מעוטר בפרחים עלתה לאוטובוס. היא סחבה איתה סל
כבד עם ירקות ואיש אחד הלך לעזור לה. ניסיתי להידחק ביניהם
ולרדת. הנהג צעק לי "ילדה לאן את הולכת?" אבל לא עניתי לו
בכלל. האישה אמרה לי שאני חצופה. קפצתי מהמדרגה של האוטובוס
לריצפה. הנהג סגר את הדלת ונסע. הרגשתי הקלה.
מה עכשיו? שאני אחכה לאוטובוס הבא? זה ייקח יותר מדי זמן. ואני
לא רוצה שהנהג יראה אותי יותר. גם ככה לא התחשק לי ללכת לבית
ספר. כל החברים שלי הלכו לבית ספר השני.
הכנסתי את הארנק של הסמיילי לילקוט והתחלתי ללכת הביתה. בדרך
הביתה חשבתי שאולי זה בכלל לא הוא ושסתם ברחתי. לא היה לו שיער
אפור, וגם לא היו לו זיפים. אף פעם.
לקח לי חצי שעה בערך להגיע הביתה. אבל אמא לא תדע. היא חוזרת
מאוחר גם ככה.
כשהגעתי הביתה הייתי חייבת לבדוק אם זה הוא. אמא אמרה לי שאני
חייבת להתרחק ממנו כי הוא איש זר והוא איש רע. היא אמרה לי את
זה כל לילה, אחרי שהיינו עושים את הטקס הקטן שבו היא הייתה
מכסה אותי ואומרת לי לילה טוב. אבל הפנים שלו כבר נעשו
מטושטשות בזיכרון שלי, ולמרות שאמא לא מרשה פתחתי את הארון
הגדול בחדר שלה איפה שהיא מחביאה תמונות ישנות.
היא בטוחה שאני לא יודעת על זה אבל פעם ראיתי אותה יושבת על
הריצפה מול הארון הפתוח ובוכה.
הסתכלתי באלבום אחד והיו שם רק תמונות שלי ושל אמא וגם של סבתא
והדודה ברכה, תמונות שהיינו בים, בבריכה ובטיול לצפון.
הוצאתי את כל שלושת האלבומים ואז ראיתי אלבום חום, קצת יותר
גדול. הוא באמת היה שם. השיער שלו היה שחור לגמרי ולא היו לו
בכלל זיפים. העיניים שלו היו שמחות. גם אמא הייתה שמחה.
זה באמת היה אבא.
אני לא יודעת למה, אבל התחלתי לבכות. הוא בכלל לא נראה כמו איש
רע כמו שאמא אמרה. אח"כ אני לא זוכרת בדיוק מה קרה כנראה
שנרדמתי כי שמעתי רעש של דלת נטרקת ונבהלתי. רציתי להחזיר מהר
את האלבומים אבל לא הספקתי. פחדתי שאמא תצעק עלי שאני מחטטת לה
בדברים. אבל אמא לא דיברה היא רק באה וחיבקה אותי חזק. אני לא
רוצה לנסוע יותר באוטובוס.