יום או יומיים לפני חג המולד לפני שנים הוא נהג דרך העיר אל
הבית שאשתו שכרה, חלונות המכונית סגורים היטב, הרדיו פועל
בחוזקה, והוא שר בקול רם ושמח מבלי שיהיה אכפת לו כלל מקול
המברשת השטוח שלו, הוא היה לבד, אף אחד לא מתבונן בו, לא היה
לו כל צורך להיות מודע לעצמו, או להרגיש מטופש. הוא ואישתו
פרודים כבר שלושה חודשים, אבל בשבועות האחרונים הם היו רכים
וסולחים זה לזה: היא אוהבת אותו, היא אומרת, והוא בוודאי אוהב
אותה, אבל (היא אומרת) נישואים זה דבר כל כך אינטימי שאין מקום
לנשום, אתה מבין? זו אינטימיות מהסוג הזה שמפחידה אותה, למרות
שהוא חושב, או יודע, שזו השבריריות של האינטימיות שלה איתו
שמפחידה אותה (הוא זה שאוהב אותה יותר מדי, רוצה ממנה יותר
מדי, או מכל אישה: או לפחות זה הסיפור שסיפר לעצמו כדי להתנחם,
השנים הללו -  אהבת יתר, ללא הפסק). בכל אופן כשהוא נהג דרך
העיר בשלג שירד קלות אל הבית שבו אישתו גרה עכשיו עם בתם בת
הארבע, הוא שר, כך יזכר מאוחר יותר, בכל כוחו, חושב על הערב
הצפוי להם, והאפשרויות  שבו - עמוסות תקווה, רומנטיות - כאילו
(כאילו שהוא הבין משהו!) הכל פרוש עוד לפניהם, ושום דבר לא
עבר. מאוד מצא חן בעיניו שהיום הארוך הזה - השבוע הזה, החודש,
השנה - הופך בנחרצות לדמדומי חורף מעורפלים וחמימים בעיר שהוא
האמין שהוא מכיר - ולמרות זאת עדיין יכלה להפתיע אותו מדי פעם,
רחובות לא מוכרים לו ודרכים צדדיות ומגרשים ריקים מלאי עשבים,
ומראה הדמדומים המתכתי שדרך שמשת המכונית שלו (הקרייזלר 74')
היה לו מראה משכר, למרות שהוא לא היה שתוי, לא שתה עדיין כלום
באותו יום. במושב האחורי שקית מצרכים עמוסה ושני בקבוקי יין
איטלקי לבן וטוב, ואישתו תחייך, מופתעת, מרוצה, או לפחות
משתתפת במשחק ההכרחי. הלילה תהיה מסיבה כזו, כמו בחלק מהלילות
האחרונים, כששניהם לא יודעים אם הוא יישאר איתה, אם הוא יוזמן
להישאר או האם ירצה להישאר במידה ויוזמן, הכל תלוי במאזן
הכוחות, שהוא עדין מדי וחזק מדי מכדי שיהיה אפשר לקרוא לו בשם.
הוא חשב על הדברים האלה כשהתחיל לשים לב שהמכונית שלפניו נוסעת
מצד לצד, ונראה כאילו הזוג שיושב בה מתווכח או רב, כך שהוא
אמור היה לשמור מהם מרחק אבל הוא חסר סבלנות להגיע למקום אליו
הוא נוסע, כי עם האישה תמיד יש סיכוי לאי-הבנות... כמה מהר הן
קרו, אי ההבנות עם אישתו, כמה מרירות, מבלבלות ומביכות, ותמיד,
נדמה, בלתי הפיכות... וכשהוא מגיע הבית חשוך ונעול בפניו, ואין
אפילו את אחד הפתקים האלה שלה על הדלת: אני אוהבת אותך אבל אני
לא רוצה לחיות איתך או אני אוהבת אותך אבל אני פוחדת ממך או
אני אוהבת אותך, זה לא מספיק? אנחנו לא יכולים להניח זה לזה? -
והמכונית שלפניו נעצרת פתאום לפני פסי רכבת, האורות האדומים
נדלקים, והוא בולם מיד ובחוזקה אבל הגלגלים הקדמיים מחליקים על
הכביש הקפוא והוא לא יכול להתחמק מהפגוש האחורי של המכונית
השנייה. זו לא ממש התנגשות, לכל היותר מגע, אולי שקע, הוא לא
יאבד את הראש בגלל דבר כזה, כמו שהוא לפעמים מאבד, או לפחות
היה מאבד. דם חם אנשים קראו לו, לא בלי חיוך אם הוא לא פגע בהם
ברצינות, ובכל אופן זו לא הייתה אשמתו ולא היה לו זמן לבזבז
והוא ניסה לעקוף את המכונית אבל המכונית זזה קדימה וחסמה אותו,
אז הוא עצר, חושב שהוא לא רוצה צרות, לא הערב, לעזאזל. אז הוא
ניסה לעקוף את המכונית מימין (למרות שזה היה מסובך לנהוג על
פסי הרכבת והחצץ, להסתכן בפיצוץ הצמיג) אבל המכונית נטתה שוב
קדימה, חוסמת אותו והפעם לא הייתה שום שאלה אם זה מכוון. אז
הוא יושב בקרייזלר עם הרדיו פועל בחוזקה, מנגן מזמורי חג מולד
מתוקים, והנהג השני - גבר גבוה, מוצק ושחור - מתקדם לעברו לדבר
איתו והוא מוריד את החלון, גוחן כדי להסביר בנימוס אבל מבלי
להתנצל מה קרה - העצירה הפתאומית, הבלמים, הכביש החלק, וכולי -
אבל ללא מילה הגבר השחור פשוט חובט בו בפנים באגרוף קשה כמו
אבן.
הוא חובט בו כל כך חזק שהראש שלו מסתובב על ציר מהמכה והצוואר
שלו הוא גבעול שביר מאוד ואין לו זמן להבין מה קרה, למרות
שאחר-כך, יהיה לו זיכרון מעורפל ומבולבל של איש שחור בשנות
הארבעים, ללא מעיל, ללא כובע, לא מגולח, עיניים ריקות ואף עבה
ושטוח, ומבט של לעג ושל זעם, כולו בוז כשהוא עצר והניף את
האגרוף שלו בדיוק ודאי אל פניו המורמים של האיש הלבן... ואז
הסתובב, נכנס למכונית ונסע.
בהתחלה הוא ניגב את הדם עם הכפפות שלו, לא יודע כמה דם ירד, או
ירד, לא יודע מה הוא עושה - נואש לשמור ששטף הדם לא יכתים את
המעיל החדש לו ואת סוודר האנגורה החדש. זרזיף דם, בעצם אולי
זרם, בעיקר מהאף שלו אבל זה רק דם מהאף וזה תכף ייגמר, ואז הוא
גילה שאחת מהשניים הקדמיות שלו רופפת במקומה במקצת מנסה לספוג
את הדם במפיות נייר הלב שלו פועם וזעה שוטפת בכל מקום בגוף שלו
מנסה לחשוב איך זה קרה? - כנראה שהוא נזרק קדימה על ההגה.
כשהכה בבלמים כמו שהוא הכה והמכונית עצרה בפתאומיות והוא פגע
בהגה המחורבן אבל האף שלו לא הרגיש שבור והשן שלו לא ממש יצאה
מהמקום ובבוקר הוא יתקשר לרופא שיניים ויראה מה אפשר לעשות,
הוא אמר לעצמו במעשיות אבהית מפוכחת - זוכר שהוא עצמו אבא,
ושהוא אוהב כל כך את הילדה הקטנטנה שלו, למרות שהאהבה הזו,
התחושה שלה עצמה, מעורפלת על ידי האהבה היוקדת לאישה שהיא אימא
שלה, כאילו שההתממשות הפיזית של האישה מטשטשת או מגנה על הילדה
- אמר לעצמו שזה היה יכול להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע,
כשהוא המשיך לנהוג, עכשיו בזהירות רבה יותר, מעבר לפסי הרכבת
וברחובות המחשיכים, אל עבר הרחוב המואר כמה בלוקים לפניו. הוא
נהג ביד אחת, בשנייה מחזיק צרור מוכי ורטוב של מפיות נייר צמוד
לאף שלו ולפה - לא מרגיש עדיין את הכאב שהניח שירגיש כשההלם
יתעמעם אבל הדבר העיקרי הוא, הוא אמר לעצמו שוב ושוב, שזה היה
יכול להיות הרבה יותר גרוע.
כשהוא הגיע לאישתו הוא אמר ברגע שהדלת נפתחה, במהירות, באשמה,
"הייתה לי תאונה - קבלתי מכה בראש מההגה - זה לא רציני -"
כשאשתו קראה "אלוהים, שוב הלכת מכות - " בקול של אכזבה וכעס
ועם זאת מיואש, קול שהוא הכיר היטב. היא התרחקה ממנו, במופגן
לא מחבקת אותו, הבת שלהם מתחבאת מאחוריה אוי אבא אבא אבא והלב
שלו נקרע אבל אחרי שהוא ניקה את עצמו והן ראו שהוא לא נפצע ממש
והיה לו זמן להסביר בזהירות מה קרה איך הוא כמעט פגע במכונית
שהשתהתה על פסי הרכבת, איך הוא נזרק קדימה ופגע עם הפה שלו
בהגה המחורבן למרות שהיה חגור בחגורת בטיחות ואת היית מצפה שזה
יעשה משהו! - חגירת חגורת בטיחות אמורה לעשות משהו! - דברים
החלו להירגע.  הוא מצמץ כדי למנוע מדמעות לרדת מנסה לשלוט בקול
שלו שלא נשמע כמו שום קול שהוא זיהה אבל לבסוף נראה שאישתו
הבינה, רק היית לו תאונה, ותאונה קלה, הוא לא שתה ולא הלך מכות
והלילה לא ירד לטמיון לחלוטין, או לא ירד לטמיון עדיין. אחרי
בקבוק היין הראשון אישתו נגעה בפה הפצוע ואמרה כמה חבל, תאונה
ממש לפני חג המולד, והבגדים החדשים שלך. והוא תפס את היד שלה
חזק, בהכרת תודה לוחש כן, כמה חבל, חושב על ההלם שהוא גרם לה
ולילדה בזמן שהן האמינו בו, וחושב על הבגדים החדשים,  מותזי דם
וכנראה הרוסים, והלילה הארוך, או הלילות, שלפניהם.