(מוקדש לעמיר פרץ ובנימין נתניהו, שהורידו להורי מעל 7000 ש"ח
ממשכורותם, ויותר לאנשים אחרים, אגב, הפירושים זה למען אלו אשר
לא חקרו בנושאים מיתולוגים וערביים למינהם, אל תעלבו מזה או
משהו, אגב הסיפור נכתב במקור לידידים מהכיתה שלי שהם לא שיא
האינטלגנציה, תודה.)

במרומי הר אולימפוס ישנם אלים מאז ומתמיד. בעיני היהודי הם
שרפים טובים, כרובים, מלאכים ואל מלך אחד עליהם. ובכן, אותם
שרפים טובי ערך הם האלים שאנו מכירים- אפולו וזאוס, אתנה והרמס
והדס, גם רא השזוף ואף ת'ור אודין ולוקי למינם- השילוב של
וואגנר ו-ורדי, חומר ואנטי חומר. אך מה עשו הזמנים והשנים
ההפכו את משכן האולימפוס-וולהלה2/11 מארמון שנהב מקושט
במרגליות לדירת 3 וחצי חדרים, צפון ד' של הרקיע ה-7, אל מול
הווילון הקסום. בתוך אותה דירה נוספו 2 אלים, רבוטוס וביב, אל
העבודה והשביתה ואל הקצוצים במשק. רבוטוס זכה בשפם ומילות קסם
(כגון "העובדים" ו"הפועלים") וביב זכה בשנאת העם.
יום זך וטרי אחד, קמו האלים ממיטתם. רבוטוס קץ ב5 בבוקר, הרשים
עבדיו וחייך עם שפמו העשיר והשחור מבעד לחלונו ובדיוק שניה
אחרי זה, נפל כפצצה מטה למטתו.  ביב קם לבסוף ויקץ עם רבוטוס,
ב12 בצהריים, פיהק קמעה והתמתח. ביב הביט לעבר רעו לכמה שניות
וממצמץ. הרדיו מפרסם עוד פרסומות על סוכנויות רכב.
"יודורובם אללה!" אמר רבוטוס. "אינשאללה יפשטו את הרגל" ענה
ביב, ללא קורטוב של רגש בפניו.
"עם הקצוצים שלך הם בהחלט יפשטו אותה. גם את הגרב" לחש רובוטוס
בסימפטיה כבדה כלפי שותפו.
"סוציאליסט מזורגג" חרחר ביב. מתתמח שוב, הולך למטבח, מבקש
מהפיליפינית, שתכין קפה. רובוטוס מכין לעצמו קפה, עצמאי כפועל,
ומבקש מהפיליפינית להעביר לו הכוס הנ"ל.
"לפחות לי יש מסגרת. יש לי את העובדים, שלי! אוהבים אותי! ואתה
לא תנצח אותנו, ואנחנו נשבות!" צרח רבוטוס ולכלך שפה בכתמי
קפה.
"חתיכת פרזיט! מרוקן! אני אכשף קללה שתמנע ממך שביתות כלליות
במשק העבדים!" העיף ביב יד לכיוון רעו, ובעיניו מתנוצץ להט
רותח.
"אשכנוז!" צרח רבוטוס, וירק לעברו שלטי שביתה עליהם חרוט "לחם,
עבודה!". ביב יצא מהמתקפה בקונספירציה חדשה והתככים וקמפיין
חדש (עלות- מיליארד ש"ח) .
"די כבר, אין לי עצבים..חאלס.." עוצר ביב, מבקש סליחה בעיניו.
"המאבק לא תם! הפועלים ינצחו!!" אמר בגאון רבוטוס, ובו זמנית
ההמון הצוהל החל לצהול, מחמת עוד יום מבוזבז בחופש.
"מה שבא לך.." חרחר, "רק לפחות תתן לי לשתות קפה.".
אחרי הוויכוח הסוער הם התקשרו למזכירותיהן, מדברים על העניינים
הבוערים.
לפתע הגעה שעת המנחה היומית לביב, שכללה קורבן וולו טריה בן
שנה, ועשירית ההין יין ו3 עשרונים לבית בהרצליה לחטאת, ולזה
מצורפת בקשונת קטנה על פתק בלשון זאת:
"לאל הגדול הכל יכול. הערפתרון משתלט על עירנו ורוצח בנינו
ואונס נשותינו ומתפוצץ באוטובוסים. חס נא עליו ורחם, ותמחק את
המפלצת מפני העולם. בתודה רחמי הפועל".
ביב נדהם לדקה, חייך והתגאה בעצמו.
"הם אוהבים אותי! הם באמת אוהבים אותי! הללויה!. רבוטוס עיקם
שפה, עיקם גבה וירק קפה. "מה? אל..יך? אין סיכוי! ל...לחלוטין!
לא! אתה רואה? זה, חתום! כן ! הפועל! זה אליי! מפונה אליי, אל
העבודה! אליי! "העובדים!"
-"חתום הפועלים.."
-"לא משנה! אותו דבר!"
-"כדבריך!"
-"ובכן, אני ארד מטה, מטה. אציל את כפרו של הפועל הסובל, כן!
קדימה!"
-"רבוטוס! חתיכת נבל! זה היה ...אליי!!"
ושניהם ירדו לאדמה כמטאור מהיר, כרוח קדים עלי אוניות תרשיש
ובהן יושבים יוונים עם אוזו וגבינות וריח מזוויע.
אפילו אז, התקוטטו השניים- "הוא שלי!", "לא, שלי!" ואיימו
בשביתות וביטולים וקיצוצים אחד השני. כאשר הגיעו ליעדם ראו עיר
שרופה ושקוצה, אנשים עניים וחלקם אף אינטלגנטים, בוכים. אחריהם
עדרים של אנשים אחרים עם חולצות ירוקות שצורחות דברים נגד
"כיבוש ערפתרוני". מולם נמצא הדיוקן המזעזע של המפלצת הערפתרון
הנורא, לאיטו מתקדם אל עבר העיר, שורף את הבניינים, הורס ומשקך
ומעכלם. האלים החסונים מתקרבים אל המפלצת ומנסים לחסלה- ביב
יורק האש היוקדת מעיניו ורבוטוס מציף המפלצת, ב מ י ם .
"חתיכת קפטילסט-גונב-מהפועלים-אשכנוז! תן לי להטביע אותו!!"
-"תן לי לשרוף אותו , תפסיק לכבות את האש! פרזיט!"
-"אני!"
-"לא! אני!!"
וכך המשיכו את הריב כדינו, מלחמת גוג ודוד ומגוג. בנתיים
המפלצת שלא הרגישה מאומה או מאויימת ליתר דיוק, נפנה עפעף
ועכלה מכונית שניה, דרסה אדם בצעדיה ועוד דברים כדומה. לבסוף
לא נותר איש מלבד מספר ניצולים ובניינים- השאר נרמסו כנמלים או
נחרבו כתל.  שני האלילים מאידך, נמשכו להאבק כשני טיטאנים,
שרופים שדופים, עייפים לחלוטין- לא נגעו בנקטר זה שעה ולא נחו
זה שעתיים. עייפים הם לחלוטין.
לסוף נגשו לניצולים- מרביתם מורעבים, היו בביתם הדל זה זמנים
רבים עקב מריבות האלים, לא טעמו מאכל זמן רב ובעינם מתנוצץ
הבכי. רוב התושבים שאליהם נגשו כדי לשאול מה קורה או סתם כדי
להטות סקרים לצידם, ירקו להם בבוז בפנים, בעטו בברכם, או פשוט
בכו. לבסוף מצאו את אותו מעלה המנחה, בוכה אף הוא. הם נגשו
אליו והוא התעלם מהם כרגיל, בבכיותיו וביגונו, מתאבל על מות כל
עולמו השופע. הוא צורח בדממה "מדוע, מדוע מנחתי הכשרה הטובה,
עלתה על המזבח הלא נכון? מדוע טעיתי במנחתי לאפולו , מדוע
מנחתי הביאה שאול? הבגלל בחירה, טעות אחת, נגזר עליהם ועלי
אסון? בגלל האיוולת של שני אלו? בגללם אסבול לעד?"
האלילים חזרו למשכנם , ללא הבעת פנים מיוחדת. בשביל שני
טיטאנים בגודל קטן, כאלו, הרי זה עוד יום במשרד..