אם שואלים אותי אנשים היום, איך הייתה הילדות שלי, אני יכול
להגיד בכנות שחרא. הייתה לי את הילדות הכי חרא שיכולה להיות.
אבא שלי תמיד היה טורח לקרוע לי ת'תחת. חוץ מלהשקיע בלימודים
הייתי עושה גם כמעט את כל עבודות הבית. אימא אולי הייתה לפעמים
מרחמת עליי ועושה דברים במקומי אבל כעיקרון הוא העביד
אותי,בטענה שזה חינוך טוב. הוא גם אף פעם לא היה מוותר לי. אף
פעם הוא לא הבליג לי על משהו או נתן לי "חופש" או "דחייה". "מי
שטורח בערב שבת אוכל בשבת, ומי שלא- נשאר רעב!" הוא היה אומר
לי. גדלתי על המשפט הזה. כל יום אחרי שחזרתי מביה"ס והוא ישר
היה שולח אותי לקניות , ואני ביקשתי רק דקה לנוח- הוא היה אומר
לי את זה. לפעמים אני מנסה למצוא את הקשר ומגלה שאין הרבה, אבל
עם אבא לא מתווכחים. לצערי אני חי עם המשפט הזה עד היום. לא
השתחררתי ממנו, אפילו ברגע זה!

עד לפני שעתיים עבדתי כעוזר מנהל של סופר שכונתי, שזה אולי
נשמע איזה משהו חשוב, סמכותי... נשמע. אל תתנו לתואר להרשים
אתכם, אני, לא עשיתי שם כלום. אני עד עכשיו לא מבין על מה
שילמו לי. כנראה שגם הם כבר לא הבינו ובגלל זה פיטרו אותי.
אם לא החינוך המיוחד של אבא שלי הייתי יושב עכשיו בבית שלי
מבואס, שותה איזה גולדסטאר שאולי תקבור את השבי"זות באיזה חור
עד להודעה חדשה, אבל במקום זה, אני עכשיו בשדרת הנביאים בגוש
של החנויות מחפש עבודה. שיא החום, אלף חנויות- ואני לא מתייאש.
בסוף מצאתי משהו "sugar place", קפה-מסעדה נחמד שחיפש מלצרים.
אם בגיל 25,כשכבר חשבת שהתקדמת קצת בחיים וכבר עברת את גיל 17,
בו אתה עובד במלצרות בשביל לממן את הדלק שלך במכונית של אבא,
כדי שהוא ייתן לך אותה בימי שישי- תשכח מזה, תמיד יש את השלב
בחיים שחוזרים לזה. חוץ מזה כשמפטרים אותך מכזו עבודה מטומטמת,
עם אבא כמו שלי אתה תעשה הכל בשביל הכסף.
נכנסתי פנימה וחיפשתי את הבעלים. ניגשה לכיווני איזו בחורה
צעירה, דיי נמוכה, פנים נחמדות. "צריך עזרה?" היא שאלה אותי.
"אה כן...נכנסתי בקשר לעבודה" עניתי לה."למי אני אמור לפנות?"
"אליי" היא חייכה. יש לה חיוך נחמד,לא יותר מהרגליים שלה
שבצבצו מתחת לחצאית קצרה וסינר דיי מוזר, אם היא הבעלים והיא
ממלצרת המקום כנראה ממש על הפנים.
"בן כמה אתה?" היא שאלה אותי בפרצוף מוזר, כנראה כי קלטה
שהייתי מעדיף לעבוד על משהו אחר כרגע.
"25" עניתי וניסיתי מעכשיו להתמקד לה על העיניים אבל השיער
הקופצני שלה שינה לי את התוכניות. אני שבוי של תלתלים, יש בזה
משהו קסום שכזה. השיער שלה היה חצי אסוף וחצי מפוזר קדימה כך
שנוצר מצב שנראה בעיניה- ואני דורש להגיד שלא בכוונה- שאני
בוהה בחזה שלה.
"אני מקווה שתעבוד יותר רציני... אני אתן לך הזדמנות,בראשון
לחודש, שזה יום שני הבא,תתחיל לעבוד, ואם תהיה טוב...תישאר"
אמרה והתכוונה ללכת ואז הסתובבה ואמרה "אבל אם אתה רוצה אתה
יכול להתחיל גם הערב, חסרים לנו."
"אני מתאר לעצמי שאם אני לא אגלה על תוכניות אחרות אני אבוא"
אמרתי.
ושוב היא התכוונה ללכת אבל קראתי לה "רגע! את אפילו לא יודעת
את השם שלי!"
"חשובות הידיים לא השם..." כשהיא אמרה את החלק הזה חייכתי,
מקור להזמנה מעניינת? ואז המשיכה "אבל בשבילך...?" בחוסר
סבלנות.
"גולן כץ" אמרתי,מנסה להישמע מרשים. בדרך כלל השם שלי מרשים
בחורות, זה הולך בערך ככה. אני אומר את השם ואז הן חוזרות עליו
במעין נימה שואלת-מתעניינת כזו ואומרות משהו שקשור לעניין
כביכול עם איזה חיוך מפתה או משהו בסגנון, כל אחת והדבר שלה,
והולכות. עם כולן שכבתי. זה כמו קטע של בנות שלכל אחת יש את
הקסם שלה, רק שאני בסה"כ צריך להגיד את השם-work every time.
היא הסתכלה עליי ואמרה "גולן כץ" במעין שאלה-התעניינות, כמה לא
צפוי. "אז אני מתארת לעצמי שאני אראה אותך בקרוב, אם אתה לא
רואה אותי תבקש את שרית". כמובן שאת כל זה היא אמרה עם הקסם
שלה, אצלה זה המבט, ראיתי כבר 4 כאלה. אני מהמר שעד סוף השבוע
הבא, בעצם, אולי אפילו פחות. היא נראית לי יותר חרמנית מהשאר.

חזרתי הביתה. אבא יהיה מרוצה. הייתי סחוט, נכנסתי להתקלח
ונשכבתי על המיטה. שמתי שעון מעורר כדי ללכת היום לעבודה. לפי
אבא,אם אני לא אעבוד מעכשיו לא יהיה לי כסף לזמן הקרוב, סה"כ
יש יותר משבוע וחבל על כל שקל.

השעון העיר אותי אבל הייתי ממש עייף. טוב נו אני לא אלך היום,
אני בכל מקרה לא אוכל לעבוד במצב הזה ואז אני גם אשאיר רושם
רע. מקסימום נתנחל אצל שאול קצת, יממן אותי השבוע באוכל, בשביל
מה יש חברים?
חוץ מזה אבא לא ידע, נו נוותר לעצמי פעם בחיים. אבל גם אם כן,
אני כבר גדול מספיק בשביל לעשות החלטות בעצמי ואכלתי מספיק חרא
בשביל להגיע לרגע הזה, אז פעם בחיים אני לוקח את החופש שהגיע
לי בכיתה ב' שהייתי צריך להתכונן לקראת הקבלת ספר תורה שלי
ובגלל שהייתי צריך לעשות כביסה איחרתי, או בכיתה ז' כשהיה לי
את המבחן במתמטיקה שהייתי צריך להתכונן אליו מלא כי הוא מחלק
להקבצות אבל דווקא אז הייתי צריך לעשות את הקניות השבועיות
הגדולות ולריב עם זקנות בתור, או בכיתה י"א כשרציתי להיות בט"ו
באב עם מירית החברה שלי כבר חצי שנה אבל הוא רצה שאני אנקה את
הבית כי יש אורחים והרצפה לא מספיק נוצצת מאז אתמול, או בשבוע
שאחרי סיום הצבא שכולם רצו לרדת לאילת אני נשארתי בבית כדי
לעשות עכשיו את ניקיון פסח למרות שהוא היה 9 ימים אחרי. כוס
עמאק הייתה לי ילדות מסריחה אני רוצה את החופש שלי עכשיו לשבוע
הזה אפילו אם זה יביא אותי למצב חרא בלי מה לאכול ובלי כסף
לכבס!

קמתי בבוקר, שתיתי את הקפה השחור שלי וירדתי לקיוסק של שמעון
למעריב. בזמנו יכולתי להרשות לעצמי מנוי. היום אני קונה רק
בסופשבוע ועוד פעם אחת באמצע שבוע כשחסרות לי עוגיות לקפה.
"חתיכת סיפור זה מה? כשאין פיגועים, ישראלים עושים שטויות"
שמעון אמר לי כששילמתי לו על העיתון. הסתכלתי עליו במבט שואל
והוא הצביע לי על העמוד הראשון.
"-מתעצלים לנקות ומשלמים על זה!- אתמול פרצה שריפה במטבח
ה"sugar place" שהתפרצה לחלק משטחי המסעדה בשל רשלנות העובדים.
בשל לחץ ומחסור רב בכוח עבודה לא נוקה דלק שנשפך ממיכל בטעות
והודלק ע"י סיגריה שעישן השף, ואנחנו תוהים לעצמנו- מה כבר לא
בסדר?! הדבר הטוב בעניין הוא שלא יוכלו ללכת שוב למסעדה הזו
שעבדה בתנאי בריאות גרועים שכאלו יותר. חקירות במשרד הבריאות"
סיימתי לקרוא את הכתבה בחיוך. "מה אתה מחייך?" שמעון שאל
אותי.
"שתדע לך שמעון, כבד את אביך ואת אימך, אבל כשאתה יוצא מהבית,
אל תקשיב להם יותר!"