טרם יוצאים פעילי השמאל למשמרות המחאה שלהם נגד ההתנחלויות או דיכוי העם
הפלסטיני, ועל-מנת שיוכלו כלל להציע חלופה אמיתית לכיבוש, למדיניות האפרטהיד,
לגזילת האדמות המאסיבית ולטרנספר השקט שאנו עדות להם כיום, עליהם לזהות את
התנאים החברתיים אשר מאפשרים לממשלת הימין הנוכחית לכלוא, להרעיב, לפצוע
ולהרוג את האוכלוסיה הפלסטינית. על השמאל לזהות ולהבין גם, מהו חלקו שלו
ביצירת והנצחת תנאים אלו.

בניגוד לתנאים הפוליטיים המאפשרים את המדיניות הנוכחית (רוב אריתמטי פשוט בקרב
שרי ממשלת ישראל), התנאים החברתיים הנם בעלי שורשים עמוקים ביותר (היסטוריים,
תרבותיים), ואחיזתם איתנה במידה שווה במחנה השמאל כמו במחנה הימין.

תנאים אלו קשורים ומשולבים אחד בשני, אך ניתן לבודד מתוכם את השניים העיקריים,
שהם בסיס הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים:  ציונות ומיליטריזם.

השמאל הישראלי אינו מסוגל להוות מכשול לברוטאליות של ממשלת שרון (או ברק, או
נתניהו, או רבין לפניו), מפני שידיו קשורות בציות העיוור לתכתיביו, צרכיו,
והווייתו של הצבא. מחנה השמאל מצהיר כי אינו מאמין בפתרון צבאי לסכסוך, אך יחד
עם זאת מצהיר גם כי בכוונתו להתגייס לצבא ולהעניק לו גיבוי מלא ובלתי-מסויג,
יהיה אשר יהיה. כך, למעשה, בהיותו מוכן תמיד ומתוך עקרון למסור עצמו לשירות
בצבא - ללא סייגים, ללא "השתמטות" - מנטרל השמאל את הפוטנציאל הטמון בו לעצירת
הדורסנות המיליטריסטית. שכן אילולא ידעו כל ראשי הממשלה הישראליים לדורותיהם,
שמאל כימין, כי הצבא הוא כלי-משחק קדוש ו"א-פוליטי", הנהנה מתמיכה חברתית
מלאה, לא היו יכולים להסתמך עליו באופן כה קל ומיידי, וניתן להניח כי היו
נאלצים לחתור ביתר נמרצות לפתרונות מדיניים אמיתיים.

אנו שואלות, כיצד ניתן לייחס אמינות לאלו המבינים כי כוח צבאי אינו פתרון,
והרואים כיום את מספר הקורבנות וההרס הרב שהניסיונות ליישמו גובים, אך עדיין
מוכנים (ועוד מצווים על אחרים) לשרת בצבא: להפוך לברגים באותה המכונה עצמה
המאפשרת והמבצעת את הניסיונות הרי-האסון הללו.

דוגמה טובה להיקפה של הגמוניית המיליטריזם במדינת ישראל היא אלו המכונים כיום
"הסרבנים". ככלל, חברי קבוצה זו אינם סרבני-מצפון במובן האמיתי של המונח,
כבשאר העולם, כלומר אנשים אשר אינם מאמינים בכוחניות ובמלחמה, כי-אם
סרבני-שטחים בלבד. גם הם מורעלים במחלת המיליטריזם, שהרי הם אינם מפקפקים ולו
לרגע בלגיטימיות צבא ה"הגנה" לישראל, ואינם קוראים תגר על מוסד המלחמה כאמצעי
לפתרון סכסוכים מדיניים; הם נכונים לשרתו, להרוג ולההרג בפקודה, כל עוד הם
עצמם אינם נדרשים להצעיד את רגליהם הקטנות מעבר לקווים גיאוגרפיים אלו או
אחרים.

שאר השמאל, כגון "שלום עכשיו" או "מרצ", שבויים אף יותר מסרבני-השטחים במיתוס
הישן לפיו ההתגייסות לצה"ל אינה אמירה פוליטית. אולם המדים וגאוות-היחידה, כמו
האלה, הרובה והטנק, אינם דבר 'נייטרלי'. מתן יד לאלו פירושו תמיכה אקטיבית
בסבל, בהרס וברצח שאלו זורעים בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית. עבור יותר מאלפיים
הפלסטיניות ופלסטינים שנהרגו מתחילת אינתיפאדת אל-אקצה בלבד, עבור משפחותיהם,
ועבור עשרות אלפי הפצועים, המרוששים ומחוסרי-הבית שהותירו פעולות "כוחותינו" -
עבור כל אלו אין נחמה בכך שהחיילים שעוללו להם את זה לא עשו זאת מתוך "רוע
לב". אין זה משנה כלל עבורם האם אלו הרומסים את עריהם תחת דחפורים משוריינים,
כולאים אותם בבתיהם למשך שבועות ארוכים ומפציצים אותם מן האוויר, "ימנים" או
"שמאלנים", מאמינים בפתרון צבאי או לא, גזענים או הומניסטים. בתוכניות
הפופוליטיקה על מסכי הטלוויזיה שלנו נראה אולי ההבדל כמשמעותי, אולם אילו
היינו אנחנו במצבם של תושבי השטחים, ואילו יכולנו להתנער מעיוורון המיליטריזם
השורר עלינו, היינו ללא-ספק מבינות סוף-סוף את העובדה הפשוטה כי אין, למעשה,
כל הבדל.

התנאי החברתי השני המשתק את מחנה השמאל לנוכח ההרג המתמשך, יחד עם קדושת הצבא,
הוא הציונות.

בעמדותיהן הרשמיות ואף בסיסמאותיהן של קבוצות השמאל הציוני השונות, ניתן
להבחין בהנחת-יסוד מסוימת: "רק נצא מהשטחים ויהיה טוב" (הקו הירוק - סטודנטים
שמים גבול), "לצאת מהשטחים, לחזור לעצמנו"  (קואליציית השלום), וכדומה. הנחת
היסוד היא כי כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה והשליטה עליהן הם משהו "זר"
למדינת ישראל, מעין "טעות" היסטורית חד-פעמית שנעשתה בעבר, מסיבות שאינן
נוגעות כביכול לאופיה ומהותה של הציונות, ואילו רק היינו נסוגים מהם הרי שהכל
היה שב על כנו ומסתדר. אולם האמת איננה פשוטה כל-כך.

הרבה לפני כיבוש השטחים ב-1967 (כמעט עשרים שנה לפניו), במה שהציונים מכנים
"מלחמת העצמאות" והעם הפלסטיני מכנה "אל נקבה" (האסון), הוחרבו קרוב ל-500
כפרים פלסטיניים על-ידי הכוחות הציונים (כפרים שכיום אין לקיומם זכר בנופינו
הטבעי או הפוליטי), ויותר ממחצית העם הפלסטיני גורש מהשטח שהפך למדינת ישראל
(מדובר בכ-750,000 אלף בני-אדם שנעקרו מבתיהם ומאדמותיהם, בין אם ישירות
באמצעות טרנספר ובין אם באיומים והפחדה, על-ידי מעשי טבח שונים שביצע הצד
הישראלי - מתוכם  דיר יאסין הוא המפורסם ביותר אך כלל לא היחיד או הנורא
ביותר).

כל עוד ממשיך מחנה השמאל לראות בהחזקת השטחים הכבושים סוג של משגה היסטורי
מבודד - מקור הבעיה במקום סימפטום נוסף שלה - הוא מתעלם (או יותר נכון מעלים
עין) מן הפרק המהותי ביותר בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, שהוא אופיה של
הקמת "המדינה היהודית": על חשבון העם הפלסטיני אשר ישב כאן עד להגעתה של
התנועה הציונית. על-כן השמאל הציוני אינו מסוגל להבין, כפי שיצחק רבין ואהוד
ברק לא היו מסוגלים להבין בהסכמי אוסלו וקמפ-דיוויד, את עמדותיו ודרישותיו של
הצד הפלסטיני, ש"התעקש" על שליטה מלאה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (שהיא רק
22 אחוז מפלשתינה המנדטורית). מי שעיוור לכך, וכאן כלול גם השמאל הציוני אשר
תמך בהתלהבות בהסכמים אלו, אינו רואה כי עבור העם הפלסטיני, הדרישה להקמת
מדינה על 22 האחוזים הנ"ל הייתה מלכתחילה וויתור מבחינתם על 78% מהארץ ממנה
גורשו והוגלו, והיוותה פשרה היסטורית.

מחנה השמאל, "מחנה השלום" לכאורה, לעולם לא יוכל להשכין שלום אמיתי, כל עוד
הוא מתכחש לאחריותה של הציונות בנישולו של העם הפלסטיני; כל עוד הוא מסרב
להבין כי מדינה אשר יותר מחמישית מאוכלוסייתה אינה יהודית לא יכולה להיות הן
ציונית ("מדינה יהודית") והן "מדינת כל אזרחיה" (דמוקרטית). כל מה שמחנה השמאל
הציוני יכול למעשה להרשות לעצמו הוא "דמוקרטיה צבאית" עם אזרחים סוג ב'
(פלסטינים, בדואים, דרוזים ופועלים זרים) ו"הצעות נדיבות" נוסח ברק או "הכרה
במדינה פלסטינית" נוסח שרון, שאינן אלא הקמת גטאות פלסטיניות עניות, מבותרות
ונטולות תקווה, שיהוו שוק נוח לסחורות ותשתית סדנאות-יזע וכוח עבודה זול
למפעלים ישראליים - "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס. אכן, אין זה מפתיע כי
מ-1993, תחילת "תהליך השלום", ועד היום, מצבם של הפלסטינים רק הדרדר (ומספר
המתנחלים על אדמותיהם הוכפל!).

כל מה ששמאל המתעקש להישאר בתחומי המיליטריזם והציונות, והנרטיב ההיסטורי
שלהם, מסוגל להציע לפלסטינים הוא שלום "מתוך עמדת כוח", תוך תקווה ש"עזה תתבע
בים", כפי שניסח זאת הקדוש המעונה שלו יצחק רבין (איש השלום שובר הידיים
והרגליים). כותרת הפגנת הענק האחרונה של "מחנה השלום" אומרת הכל: "לצאת
מהשטחים למען ישראל" - הצד השני אינו קיים, תביעותיו אינן רלוונטיות, ורק
המתים היהודים נכנסים לתמונה ונלקחים בחשבון.

השמאל הציוני אינו יכול להתעלות מעל למגבלות המהותיות הטבועות בו. תפקידו
הפוליטי מסתכם בהיותו 'שוטר טוב' ל'שוטר הרע' של אריאל שרון והגנרלים הפשיסטים
שיבואו אחריו; תפקידו למזער את הנזק שאלו עושים, לשמש להם עלה תאנה. תפקידו
להפציץ, להרוג, להחריב, להפלות - אבל קצת פחות. לירות ולבכות, עם ציורים של
יונים ופרחים ו"שיר השלום" ברקע. שיא יכולתו מסתכם בנסיון לכפות "הסכם שלום"
מן הסוג שממשלת הליכוד וארה"ב מנסים לכפות כעת: הסכם שלום שאינו "הסכם" ואינו
"שלום", שייכפה תחת איום צבאי על ערפאת, אבו מאזן או על כל מנהיג פלסטיני אחר
אשר יסכים למכור את עמו תמורת האפשרות להיות עריץ אלים ומושחת בכלא אחד גדול
מוסווה כמדינת-חסות.

השמאל הציוני נמצא בתחרות מתמדת עם מחנה הימין: מי נושא יותר דגלי ישראל
בהפגנותיו, מי שר את ההמנון חזק יותר, מי מגנה ביתר חריפות את ה"השתמטות"
מצה"ל...

המסר שלנו אליו הוא פשוט: אינכם צריכים להתחרות יותר. השתוויתם אליו. המכנה
המשותף בין שניכם - המיליטריזם והציונות - חזק ומשמעותי הרבה יותר מכל אותם
הבדלים קוסמטיים המפרידים ביניכם. העם הפלסטיני, אשר על בשרו מבצעים אבותינו,
אחינו ובנינו פשעי-מלחמה באמצעות ארגון הטרור המכונה צה"ל, לבטח שאינו מבחין
בהם.