הוא ממשיך להחליף תחנות ברדיו. מוזיקה ערבית רועשת פורצת לפתע
מתוך המכשיר החדיש. הוא מעביר מהר. מחפש ולא מוצא. היא מסתכלת
על ידו, על עינייו. כולו מרוכז ברדיו, הנסיעה כמו עוברת לצדו.
מחליף הילוכים עם היד האוחזת בהגה. נוסע בגשם במהירות גבוהה,
וכל הזמן, כל הזמן הצפצוף המעצבן של כפתור המכשיר הנלחץ, התר
אחר תחנה אחרת. מהירות המכונית רק הולכת וגוברת, בהתאמה
למהירות החלפת התחנות. תנועותיו הופכות מונוטוניות ונראה כאילו
הוא פועל מתוך אוטומט, מחליף ומחליף. היא ידעה שהוא הגיע למצב
בו גם אם הוא ימצא את התחנה שהוא מבקש, או יתנגש בעץ, תנועותיו
לא ישתנו. היא כבר מכירה אותו. היא קוטעת את השתיקה "תפסיק עם
זה". הוא כאילו מתנער מחלום, מסתכל ברדיו ומגלה שהוא בתחנה
המבוקשת, מתחיל שיר ששניהם אוהבים, בביצוע עברי לידר. הוא
מסתכל על מד המהירות ומגלה שכבר מזמן עבר את המהירות המותרת
בכביש בין עירוני דו מסלולי. הוא מאט לנסיעה איטית, מתמכר
לצלילים המרגיעים. פותח את החלון ומשב רוח צונן של ערב סתיו
ישראלי חודר למכונית באחת. כעבור כמה מאות מטרים של נסיעה
איטית, שוב בשתיקה, הוא עוצר בתחנת אוטובוס נטושה. שניהם
יושבים במקומותיהם, חגורים ושותקים. הרדיו מנגן והם מקשיבים
לו:


בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי תמשיך לברוח
אל משחקים של כח
מותר לך לבכות לפעמים

כשמשהו נשבר לך בפנים
בוא ספר לי כך על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח לך אש חמה

יום אחד אולי תפסיק לרוץ מהפחדים בנשמה

נגמר הבית הראשון בשיר ומתחיל קטע מוזיקה. הוא מסתכל עליה. היא
מודעת למבטו, מתעלמת. מביטה נכחה לנקודה בלתי נראית באופק. היא
מתחיל להראות סימני עצבנות. ידיה מתופפות על ברכיה, נעליה
מתופפות על הרצפה. הוא מכניס להילוך ראשון, מסתכל עליה שוב כדי
לוודא שהיא עדיין מתעלמת ממבטיו, ומתחיל לנסוע. הוא נוסע
בהילוכים נמוכים לאורך הדרך, לא עובר חצי מהמהירות המותרת.
הרדיו ממשיך לנגן את שירו של עברי לידר, אבל שניהם מתעלמים
מזה. כל אחד שוקע במחשבותיו, מחבר לו נקודות למחשבה, ראשי
פרקים.

הוא לא רגיל שככה דברים מתנהלים. מאז ומתמיד הוא יורה מהבטן,
בלי להתחשב במה ובמי הוא פוגע, ואיך. כואב לו משהו? הוא צועק
את זה. שכולם ידעו. היא שינתה את זה, אותו, הוא מודע לשינוי
עכשיו יותר מאי פעם. לאט  לאט השיחות בינהן נהיות כמו שהיא
רצתה מהתחלה. מחושבות ושקטות. בעיקר מחושבות. הוא כבר מכיר את
השתיקות האלה שלה. הוא יודע שהיא עדיין כאן איתו, אבל גם
רחוקה. שלפעמים, גם כשזה לא מה שהיא רוצה לעשות, היא צריכה
פתאום לשתוק, כדי להתרכז ולהבין ולחשוב. הוא יודע שככל שיתן לה
יותר זמן לחכות, היא תהיה פחות נסערת ויותר קונקרטית. הוא יודע
שאם הוא ילחץ עליה מההתחלה, היא תתפוצץ. הוא כמה לשים את ידו
על ברכה, הוא חושב שהוא לא יכול לעשות את זה עכשיו. הוא כבר
מכיר אותה.

היא נועצת מבטה באותה נקודה בלתי נראית, שבעקבות היותה כזאת,
לא מתקרבת או מתרחקת. היא תמיד שותקת לפני שהיא מדברת, כשמשהו
קורה לה. היא לא מסוגלת לחשוב ולעבד נתונים במהירות המספקת כדי
לנהל שיחה במקביל כשהיא נסערת. שניהם יודעים שכשהיא רגועה אין
כמוה בהשחזות לשון. היא מכירה את עצמה, היא יודעת שהוא מכיר
אותה. שניהם יודעים שהיא צריכה את ההתכנסות הזאת בעצמה. היא
יודעת שהוא שונא את זה. היא מודעת לתהליך שעובר עליו כעת. כמה
שהוא רוצה לחזור ולדבר, להגיד מה שהוא אומר תמיד, לשים את ידו
על ברכה. היא מכירה אותו כבר, יודעת שאיך שהוא מתנהג עכשיו
מנוגד לאיך שהוא התנהג תמיד. מכירה אותו בעבר, מסיפורים שלו
ומהבנה שלה. ידעה שהוא אף פעם לא עצר לחשוב לפני שדיבר, גם
כשתוצאות המהלך הזה היו הרות אסון. היא העריכה את זה שהוא יודע
שעכשיו היא צריכה לשתוק. היא העריכה יותר את זה שהוא לא מדבר,
ונותן לה גם להתרכז בשתיקתה, לא רק לשתוק. היא רצתה להרגיש את
ידו על ברכה שוב.

שירו של עברי לידר כבר נגמר ברדיו, עדכון חדשות מספר על פיגוע
שהיה בבוקר. נהרגו חמישה ילדים בני שלוש-עשרה בדרכם לבית הספר
בירושלים. תמיד כשאירועים כאלה קורים, היא לא שולטת בדמעותיה,
ושתיים קטנות, סמליות, נופלות להן במורד לחייה. הוא יודע שהיא
לא בוכה בגללו, הוא כבר מכיר אותה.

היא סוגרת את הרדיו ונוגעת בכתפו. הוא כבר מכיר אותה. הוא יודע
שהגיע הזמן לעצור, שעכשיו הוא יוכל להגיד לה הכל. שעכשיו היא
תדבר. הוא כבר מכיר אותה, הוא יודע שאם המצב היה הפוך היא לא
הייתה נותנת לו לשתוק. הוא כבר מכיר אותה, היא רוצה שהם יעצרו
וידברו. הם ממשיכים לנסוע, אסור לעצור כאן.