רק בחשכת הליל אני מרשה לעצמי לתהות,
להשתעשע עם רעיונות, להעיז
ולפעמים, לקול השעון המתקתק, מתקתקים איתו רעיונותי וליבי פועם
בקצב השעון.

ורק אז, בחשיכה, כשאני לבדי עם עצמי,
אני נותנת מעוף לדמיוני
ורעיונותי, כאילו בעלי רוח חיים משלהם- משתוללים. מכים בי.
והשקט השורר מהווה להם מנוף, מעלה אותם אל על ומעניק להם את
הדרור
לעשות בי ככל העולה על רוחם.

ובחשכת הליל אני עוברת מטמורפוזה
ויותר איני כלואה בגוף האדם הרופס שלי
ואיני מוגבלת מכורח אנושיותי
חופשיה...

ומגיעות, חרש חרש, רעיונות הגדולה, המכרסמות בי גם בשעות היום
אלא שבאור יום אני דוחקת אותן הצידה אל מול פני הבינוניות
והשיגרה
אך בלילה... הן מתגנבות אט אט ממחבואן וחוזרות אל מקומן
הראוי.

ולפתע אני מרגישה חזקה, אולי לא שווה יותר מאחרים, אך שונה
מהם.
אמנם אין האדם מותר מהבהמה אך יש בו איכות שונה ונוראה
וכך גם אני, אולי רק בהזיית הלילה, מעיזה לחשוב שגם לי יש
איכות אחרת
כל השאיפות שלי מציפות אותי. מעלות אותי ומייד מאיימות להטביע
אך אם נגזר עלי לטבוע, האם לא עדיף שיהא זה בים שאיפותיי?

ואז באה השינה המבורכת הנוסכת שלווה בראשי התשוש
ומגיע שוב הבוקר
עם מנות הבדידות והאפרוריות שלו
וכל שנשאר
הוא לחכות שוב ללילה
היות ש...
רק בחשכת הליל אני מרשה לעצמי לתהות,
להשתעשע עם רעיונות, להעז.