זה קרה בתחנה הישנה. ישבנו שם, קר, חשוך. התחלנו לדבר, להפתח,
להתקרב כמו שבחיים לא היינו!
התנשקנו!
שכחת?!
אמרת שאת אוהבת אותי!
אמרנו שנהיה ביחד, אבל שזה לא יהיה רשמי - רעיון גרוע!
ואז הוא מתקשר אליי - אני וב' ביחד!
נחנקתי! לא יכולתי לדבר, בכיתי!
התקשרת, דיברנו [אם אפשר לקרוא לזה "לדבר"!]
שתיקות ארוכות!
לא בררתי כלום בשיחה הראשונה! התקשרתי שוב -
"אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בסדר?"
בררתי, אך עדיין לא הבנתי! למה?!
אפילו את לא ידעת!
"ידעתי שזה יקרה", אמרת. אז למה הסכמת לזה מלכתחילה?!
"תאמין לי, הכי טוב להיות לבד!" אמרת...
נפרדת ממנו "בשבילי"!
"אני באמת אוהבת אותך!" אמרת.
"אז למה את איתו ולא איתי?"
"לא יודעת."
וכמובן, אני, כרגיל, אומרים לי איזו מילה טובה אחת ואני סולח!

אדיוט!
פשוט לא יכולתי בלעדייך!
אני אוהב אותך! יותר מדי, כנראה...
אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה! אבל את מתחמקת! תמיד היית
בורחת מבעיות! לא טוב! תתמודדי.
עכשיו אנחנו מתראים הרבה, קרובים, אך רחוקים! רחוקים כמו
שבחיים לא היינו!
מדברים, צוחקים, "מבלים", אך בפנים, בפנים אני קרוע, מת!
לפעמים, בהתנהגותך אליי, נדמה לי שאני הוא זה שפגע בך, ולא
ההפך.
אולי אני סתם פרנואיד...

אז מה עכשיו?!
מה עושים?!

מבולבל,
         ד'