החברה הכי טובה שלי, גלי, מתקשרת. אני בדיוק יושבת רכונה על
ספרי לימוד.
"ההורים שלי נסעו, יש לי דירה ריקה ובקבוק טקילה. תבואי עם
דרור" גלי מנסה לשכנע "יהיה סבבה".
ההצעה נשמעת מאד מפתה בימים אלו של חרישה מטורפת לקראת המבחן
הגדול.

דרור בדרך כלל רוצה ממני תשומת לב מירבית. בימים האחרונים הוא
הפתיע אותי בהתחשבות לא אופינית, הוא הצליח להניח לי ולאפשר לי
ללמוד בשקט למבחן.
אני מרוצה ומסיקה שהבחור כנראה השתנה, התפתח והפך לאדם שיודע
לתת מרחב. מגיע לו קצת יחס ממני ולי מגיעה קצת מנוחה.
"בטח גלי אנחנו בדרך"
שעה אחר כך, שלושתנו יושבים בסלון קטן סביב בקבוק טקילה.

דרור בדרך כלל מצהיר על עצמו כ"אדם שלא שותה אלכוהול", אך הערב
הוא מחליט להתגאות בכך שהוא יודע כיצד להגיש טקילה. התלהבותה
של גלי מהידע הנרחב והמקצועיות המפוקפקת של דרור במשקאות
מרתיחה אותי.
בהפגנתיות אני מצהירה, שאני לא רוצה לשתות. השניים ממשיכים
במסיבה בלעדי: לימונים, מלח, טקילה ועוד טקילה נעלמים לתוך
מערכות העיכול של השניים ואני יושבת בשקט על הספה, צופה כיצד
הם לאט לאט מתרחקים מהמציאות.

אני אוהבת את שניהם מאד.
לרגע חולף אני מהרהרת על האפשרות לבטא את אהבתנו באורגיה
משולשת, אך במחשבה שניה הרעיון מעלה בי תחושות בחילה ואני
מעדיפה להמשיך ללטף בסתר את ישבנו של דרור.

גלי מביאה "פופ אייס", קרחונים צבעונים. היא נמרחת כמו חתלתולה
על הספה ומוצצת את הקרחון בצורה מגונה.
מוחלת על גסותה, מפני שהיא שתויה, אני נכנסת למטבח ומוזגת
לעצמי קולה וכל אותה העת קול קטן לוחש לתוך אוזני "תחזרי
לסלון, תחזרי לסלון".

נענית לקול הלוחש אני חוזרת לסלון ומגלה את דרור רכון מעל גלי.
בתקיפות אני מצווה על הפסקת המסיבה. כשאני סוגרת בקרירות את
בקבוק הטקילה, גלי מקיאה על הרצפה. היא קמה, מתעלמת משלולית
הקיא,נתלית רפויה על זרועותיו של דרור ומבקשת ממנו "תעזור לי
למיטה".
אני לא מנסה לעזור לה, אלא יוצאת כמה שיותר מהר מהדירה.

בפעם האחרונה אני מביטה על גלי, כשהיא עומדת בכניסה לדירה
עיניה מזוגגות, גופה נשען על המפתן.
דרור מביט בה בדאגה, אני נכנסת למעלית.

אני יכולה להמתין רק עוד רגע ואז דרור יצטרף אלי למעלית. אבל
אני רוצה לברוח משניהם. כולי בוערת, לוחצת על הכפתור של קומת
הכניסה ומשאירה אותם שם בקומה החמישית של בית דירות ירושלמי.

בית הדירות פולט אותי באכזריות אל הרחוב החשוך והקר, אני נושמת
בהקלה את אויר הלילה.
מיד אחריי דרור נפלט מהבניין, כולו מבויש, מתיישב על המדרכה
"למה השארת אותי שם? למה?" תשובתי היא סטירה על פרצופו השיכור.

"את אפילו לא יודעת עד כמה מגיעה לי הסטירה" אומר בקול של ילד
קטן שנתפס בקלקלתו "כשהמעלית נסעה התנשקנו".
המילים שלו סוטרות בלבי באכזריות כואבת.