הוא בא זמן מועט אחרי שהודיע לי בטלפון שהוא בא, פתחתי לו את
הדלת והוא נכנס מביט בי בעניים קטנות ובגבות מקווצות, הוא היה
נראה לי יותר עצבני מאשר עצוב. לא ידעתי איך להגיב או מה לשאול
אז פשוט נתתי חיוך קטן וחסר בטחון, אמרתי "היי" והתקרבתי כדי
לנשק אותו. כשהוא הרחיק את הראש אחורה ידעתי שמשהו באמת לא
בסדר.

עלינו למעלה, לחדר שלי, והתיישבנו על המיטה, בדרך כלל לא היינו
עוברים את החמש דקות ישיבה והיינו עוברים לתנוחה שונה, אבל זה
לא היה המצב הפעם. הוא הסתכל עלי בעיניים הירוקות והמהפנטות
שלו, כמעט ולא יכלתי לעמוד בפיתוי ולהתנפל עליו. הוא התחיל
לשחק בידיים שלו בעצבנות והוריד את עיניו ממני אליהן.

"תראי." אמר, "אנחנו ממש לא רואים אחד את השני בזמן האחרון".
"וכשאנחנו כן, סוף סוף. אז אנחנו בקושי מדברים". "לא ידעתי שזה
מפריע לך" השבתי בלחישה מתחת לאף, הוא עיקם פרצוף כנראה ששמע
מה שאמרתי וזה הציק לו. הוא המשיך לא מתייחס בדבריו למה שאמרתי
"וגם אני לא ממש חושב שאני יכול לדבר אתך על דברים שמציקים לי.
את אף פעם לא מספרת לי מה קורה אתך אלא רק לעיתים רחוקות,
כשאנחנו לא עסוקים בדברים אחרים, כאילו שאני לא מספיק טוב כדי
להיות גם ידיד שלך, ואנחנו ביחד כבר חודשיים וחצי". לא ידעתי
שהוא מרגיש ככה ואני לא מבינה למה הוא אף פעם לא אמר לי את זה,
"מה אתה מדבר שטויות ומשחק רגשן? אני מכירה אותך ואת שאר הבנים
בעולם! יש רק דבר אחד בראש שלכם!".

פתאום בלי שום הודעה מוקדמת הוא קם על הרגליים והתפרץ אלי (הוא
יכל להרשות לעצמו לצעוק כי ידע שאין איש בבית): "על מה לעזאזל
את מדברת?! אמרתי לך כבר יותר מפעם אחת שאני אוהב אותך נכון?
והחזרת לי פעם תשובה? פעם אחת?! לא! תמיד התחמקת מזה איך שהוא.
ואת חושבת שזה לא מעליב???"  "אם את לא אוהבת אותי אז תגידי לי
אבל אם את כן אז.", "אז תגידי לי." הוא הפסיק, כנראה חיכה שאני
אומר לו את מה שרצה לשמוע, אבל לא יכלתי לדבר כי הגרון שלי
נחנק מדמעות, אני לא ידעתי שהוא חושב את כל הדברים האלו שאמר,
זה בהחלט בא כהפתעה בשבילי, הייתי בטוחה שהוא אומר לי שהוא
אוהב אותי רק בתור דרך להשכיב אותי ולמען האמת זה לא כל כך
הפריע לי. חשבתי שאם אני ידבר הדמעות פשוט יפרצו מתוכי ולא
רציתי לבכות מולו, היה נראה לי שהוא הולך לסיים את הקשר בניינו
ולא הסכמתי לתת לו את התענוג שיחשוב שהוא גם הצליח לפגוע בי.
הוא כנראה ראה את המבט המופתע שלי ואמר "מה את כל כך מופתעת?
שאלת אותי פעם מה אני חושב על משהו?! מה אני חושב על לאיזה
מועדון ללכת או על לאיזה סרט ללכת או על אם אהבתי אותו או
לא?!?!?!?"

"נו למה את לא עונה לי?". רציתי לדבר אבל לא יכלתי להוציא מילה
כי לא רציתי לבכות, רק הרמתי את הראש שהיה מופנה למטה עד
עכשיו, הבטתי בעיניים היפיפיות שלו והשבתי לו במבט כעוס. "את
רואה! את פשוט לא יכולה להגיד לי כלום. למה את שותקת?! או שאת
יודעת שאני צודק או שאת סתם ממשיכה בהתנשאות המעצבנת הזאת
שלך". "אני לא חייב לסבול את זה". אמר ועזב את החדר. שמעתי
אותו יורד במדרגות ורציתי לצעוק לו שיחזור. אבל במקום זה הנחתי
את הידיים שלי על הפנים ולחשתי לעצמי בשקט "אבל. אני אוהבת
אותך" ופרצתי בבכי. אני חושבת, שאם הייתי אומרת לו את זה כשהיה
לידי, הוא היה נשאר.    






מאת: יאיר טל.