אני יושבת מול הדף הריק הזה, מנסה לחשוב מה להגיד לך. אתמול
בבוקר הגעתי הביתה ועוד לפני שפתחתי את הפלאפון וגיליתי שהשארת
לי הודעה, התחלתי לבכות. משהו פשוט לא הסתדר לי, היית כל כך
מוזר ורחוק, יותר ממה שהכרתי.
אחר כך התקשרתי אלייך וכל מה שעשית היה לצעוק עליי ולהוציא
עליי עצבים. זה לא היית אתה!
אתה לפעמים מתעצבן, צועק, אף פעם לא בוכה, תמיד נשאר חזק ואף
פעם לא מוציא עצבים על מישהו אחר.
ואח"כ, בערב, מצד אחד, כל כך לא רציתי לדבר איתך ומצד שני, זה
כל מה שהיה לי. התקשרתי ואתה ענית בכזה חוסר חשק לשמוע אותי,
ושוב משהו לא בסדר. ניתקנו, ואני, שכל כך רציתי להבין מה קרה,
התקשרתי רק להגיד שאני אוהבת אותך וזה פשוט היכה בי, אתה אמרת
שאתה לא בטוח, לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד לי ובסוף אמרת שאתה
לא בטוח שאתה אוהב אותי ואני פשוט התמוטטתי. כל כך חיכיתי
שתגיד לי מה קורה איתך ואתה בחרת לעשות זאת בשיחה מקרית
בטלפון.
אז אני יודעת שלא הייתי החברה המושלמת ושאני אשמה ב-50%
מהמריבות שלנו, אבל להגיד לי כזה דבר בטלפון? זה הדבר האחרון
שרציתי לשמוע באותה שיחה. אם היית מחכה כמה ימים, היית מבין
שהפרידה הזאת היתה אמורה להיות הדדית, שגם לי לא טוב, שגם אני
רציתי להפרד. אבל הדרך שעשית את זה פגעה בי.
היום בבוקר קמתי אחרי שעות מעטות של שינה, בכלל לא זוכרת מה
היה בלילה, אבל אז הבדידות הכתה - כשמצאתי ניירות טישו מפוזרים
על אדן החלון, נזכרתי במה שהיה בלילה. כל כך שנאתי אותך בבוקר.
אחרי בהייה ממושכת בתקרה, הבנתי שהייתי כל כך עיוורת: באת אליי
ביום שבת ושתקת, היית ממש קר, הלכנו להופעה ובמקום לשמוח
ולהנות היית מאוד אדיש למצב, אבל אז חיבקת ונישקת אותי ואני
ברוב טיפשותי חשבתי 'אולי הוא השתנה'. מעולם לא הפגנת רגשות
מחוץ לכותלי החדר שלך ושם חיבקת ונישקת אותי, זה היה צריך
להדליק אצלי נורה אדומה.
הגענו אלייך הביתה ואתה רצית לשכב איתי ובסוף אמרת שזה היה
בחוסר חשק. בסוף התברר לי שרצית לבחון אם אתה עדיין אוהב אותי.
די מגעיל מצידך, במקום לדבר איתי ולהגיד לי איך אתה מרגיש,
שכבת איתי בשביל לגלות אם אתה באמת מרגיש ככה. ואתמול בבוקר,
הנשיקה שלך בתחנת הרכבת, זה מה שהבהיר לי סופית שמשהו הולך
לקרות - היא היתה קרירה, בכלל לא כמו שהיית מנשק אותי לפני
שהלכת לצבא, ואני ניסיתי ואתה לא נתת, לא ככה רציתי לזכור את
הפרידה האחרונה שלנו בתור זוג.
עם רון דיברתי אתמול בצהריים, הוא אמר לי שלא מגיע לי היחס
שאתה נותן לי והוא צדק, תיכננתי להפרד ממך ביום שישי כשתחזור.
זו היתה יכולה להיות פרידה יפה, אולי עם קצת תקווה, אבל הקדמת
אותי, ואני מצטערת להגיד, אבל בקטע מאוד מכוער - פרידה בטלפון.
שתבין שאני לא מאשימה אותך בזה, גם לי היו קטעים משלי ואני לא
הייתי מושלמת בקשר הזה; הייתי שקטה, לא יוזמת, פשוט נתתי לך
להוביל, יכול להיות שהיה לי נוח בדרך הזאת, כמעט 3 שנים אני
הובלתי קשר שרק פגע בי ועכשיו אתה עשית לי את אותו הדבר. אני
מצטערת!
אני התחלתי בערך לפני שבוע לחזור לעצמי, למי שהייתי לפניך,
בחורה חזקה שעומדת על שלה, שיודעת מה היא רוצה ואיך היא רוצה
את זה, שלא מתפשרת כל כך בקלות. כנראה שעכשיו אין לי אפשרות
להוכיח לך את זה.
הדבר שהכי שבר אותי זה שאתה מרחם עליי, דואג לי. אני כבר יכולה
לדאוג לעצמי, אני ילדה גדולה. אני כל כך רוצה להגיד שאני לא
צריכה שתדאג לי, אלא שתאהב אותי, אבל אני מצטערת, אני לא
יכולה, אני יודעת שלשנינו יהיה יותר טוב ככה.
אני מקווה שלאט לאט נוכל לחזור למה שהיינו פעם, ידידים טובים,
ושנוכל לשים בצד את התקופה הזאת של חברים. אני מקווה שלשנינו
יהיה טוב!
מה אני רוצה? אני אסגר על זה בטח במהלך השבוע, ובסופו אני אגיד
לך בפנים.
אני מצטערת מראש על הדמעות שירדו לי בזמן שתקרא את המכתב הזה
(בתקווה שהן לא ירדו כבר כשנכנסתי לחדר שלך).
ודבר באמת אחרון, תודה על כל מה שהיית ואולי גם על מה שתהיה.

How can I feel abandoned even when the world surrounds me
How can I bite the hand that feeds the strangers all around
me
How can I know so many
Never really knowing anyone

If I seem superhuman
I have been
Misunderstood