לכל אחד יש את החולשה שלו. יש גברים שרואים בנות עם רגלים יפות
ומתחרפנים. יש בנות אסמטיות שרואות גבר עם עיניים כחולות
וחוטפות התקף.  נשים מטורפות שרואות גבר עם כתפיים רחבות
ונמסות במקום. גברים משוגעים שרואים אישה עם שפתיים מלאות
ומנשקים אותה.
גם לי יש חולשה, גברים עם ידיים! אני יודעת שלכל גבר יש ידיים
אבל הכוונה שלי הייתה גברים עם ידיים גדולות וחזקות. ברור שאני
לא מתנפלת על כל גבר עם ידיים גדולות, גם העיניים משפיעות עלי.
אבל בסיפור הזה אני מתמקדת בידיים. לחולשה שלי: עוז, היו ידיים
מדהימות. גדולות וחזקות שרק מלהסתכל עליהן הייתי יכולה להרגיש
איזה חיבוק עוטף ונעים הוא מחבק. ידיים שבעזרתן הוא היה יכול
להרים אותי. ושלא תטעו! המשקל שלי דיי גדול. ידיים גדולות
וחזקות שחיבקו אותי בחיבוק דוב ענק ואוהב. בקיצור, נמסתי בכל
פעם שהוא נגע בי!
עוז היה גבר גבוה עם שיער חום קוצים, גבות עבות, עיניים כהות,
לסת גבוהה ואף קטן. היו לו כתפיים של שחקן פוטבול וכמו שציינתי
מקודם, ידיים גדולות וחזקות. פגשתי אותו בחופשה באילת עם
חברות. אני הייתי תלמידה בת 15 שבאה לחגוג ולהתפרע עם החברות
ועוז היה מלצר בן 21 במלון בו שהינו. עוד לפני שנכנסו למלון
קלטתי אותו. שתי חברותי ואני עמדנו בכניסה מול דלת הזכוכית
המסתובבת עם המזוודות והוא בדיוק תיפקד כנער מזוודות במלון.
לבוש במדים של המלון, חולצה לבנה ומכנסים בצבע חום, הוא עבר
מולנו לפחות ארבע פעמים. התאהבתי בו מיד. כשלקחנו את המזוודות
לחדר כל הזמן חשבתי עליו. לא היה לי מושג למה. אפילו לא דיברתי
איתו, כאילו בסדר הוא נראה מצוין, אבל מעולם לא נדלקתי על
מישהו בלי לדבר איתו. כאילו, אני לא כזאת! אהבה היא מילה חזקה
אצלי, אני אף פעם לא התאהבתי במישהו! רק חיבבתי בנים או נדלקתי
עליהם. אבל בו התאהבתי! החלטתי שאני חייבת לדבר איתו, רק שתי
מילים. מילה אחת תספיק לי. שלום זו מילה נחמדה! אם הוא יגיד לי
שלום אני אהיה הילדה הכי מאושרת בעולם! אני רק רוצה לראות איזה
בן אדם הוא. אם הוא מגעיל אני חייבת לשכוח ממנו ומהר, אבל אם
הוא יהיה נחמד? זה עלול להיות קטלני מדי בשבילי. אם התאהבתי
בבחור רק מלהסתכל עליו מה יקרה לי אם אני אראה שהוא נחמד?
ניסיתי לחשוב על משהו אחר, פיתחתי שיחה עם החברות שלי על המלון
אבל בכל פעם שלא דיברתי, ולמען האמת גם כשדיברתי, תמונה שלו
קפצה לי לראש וחיוך טיפשי הופיע לי על הפרצוף.
כשהגענו לחדר עדיין חייכתי כמו ילדה מפגרת. נועה שמה לב
והפסיקה לדבר, טל קלטה את המבט שלה והסתובבה אלי. עכשיו שתיהן
עמדו מולי עם מבט מבולבל על הפרצוף ואני המשכתי לחייך למרות
שהמוח שלי צעק לי להפסיק. "היא מאוהבת!" אמרה נועה. הסמקתי,
איך לעזאזל היא תמיד מצליחה להבין אותי? "אוי לא" טל פלטה.
"אני לא מאוהבת!" הסמקתי והסתכלתי על הנעליים שלי, אני צריכה
לנקות אותם חשבתי. "אתן יודעות מה אני חושבת על האהבה!" ניסיתי
להסביר. "אני לי יודעת מה זו אהבה!" שיקרתי להן. אני שונאת
לשקר לאנשים, אני יודעת מה זו אהבה, כרגע הרגשתי אותה.
"שקרנית!" נועה הטיחה בי. איך היא עושה את זה!? "אוקי בסדר,
יכול להיות שנדלקתי על מישהו". דפיקה בדלת הפסיקה אותי ואמרתי
תודה לאלוהים. פתחתי את הדלת וחטפתי התקף לב. נער המזוודות
החמוד עמד מולי והחזיק ביד תיק ירוק. הסמקתי כמו עגבנייה
וניסיתי לא להסתכל לו בעיניים. הורדתי את הראש והעיניים שלי
נעצרו על הסיכה עם הסמל של המלון. לא הצלחתי לקרוא מה כתוב בה,
נו שיזיז טיפה את היד כדי שאני אדע מה השם שלו! "אממ, זה החדר
של הגר קולברג?" הוא שאל אותי. ניסיתי לענות אבל משום מה לא
הצלחתי. נועה קלטה אותי, שוב, והתפרצה לשיחה. "כן!!!" היא צעקה
בלי כוונה. "כאילו, זה גם החדר שלה". "אוקי, אממ, בכל מקרה, מי
מכן היא הגר?" החמוד שלי שאל. "אני" פלטתי בלי קול. "אני"
אמרתי שוב בקול הרגיל שלי כדי שהוא ישמע, הוא חייך בתגובה. היה
לו חיוך מדהים. חיוך שחשף שיניים ישרות ולבנות. "שכחת את התיק
שלך בלובי" הוא אמר והושיט לי את התיק, "אני מקווה שלא אכפת לך
אבל היינו צריכים לפתוח אותו כדי לבדוק של מי הוא". "ברור שלא
אכפת לי, אם לא הייתם בודקים איך היית בא הנה? כאילו, בא הנה
כדי להחזיר לי את התיק!!" ניסיתי להציל אותי מהטיפשות הגמורה
שלי. נועה שכבר קלטה את כל הסיפור אמרה לו שאנחנו חייבת להיכנס
כבר למקלחת כדי להספיק לארוחת ערב אז תודה רבה וביי. החזקתי את
התיק חזק כל כך שכאב לי. סגרתי את הדלת והסתובבתי לאט לאט עד
שיכולתי לראות את נועה וטל. "אז אני נכנסת למקלחת!" ניסיתי
לברוח מהן אך ללא כל הצלחה. "את לא זזה סנטימטר עד שאת לא
מספרת על כל מחשבה שלך מהשעה האחרונה". "אין מה לספר!" ניסיתי
לשכנע אותן. "הגר, אם היית רואה את הפרצוף שלך כשראית אותו
היית מבינה איזו שקרנית גרועה את!" היא ניצחה אותי. אין מה
לעשות, היא טובה מידי לרמה שלי. "אז הגרי סוף סוף מצאה את
האהבה שלה", טל אמרה בחיוך.
"אל תגזימו אוקי? אני בת 15! הוא בטח בן עשרים ומשהו. מה
הסיכוי שיצא משהו חוץ מלב שבור?" אמרתי בייאוש עמוק מאוד. "כבר
התייאשת? למה שלא יצא משהו? תראי, עוד שעה יש ארוחת ערב. טל
ואני נהיה נחמדות וניתן לך להתקלח ראשונה כדי שתוכלי להתיפייף
לבחור שלך".
"לבחור שלי? לא הגזמת טיפה?" אמרתי בגיחוך. "הגר, האם אני אי
פעם טעיתי בנושא אהבה?" נועה אמרה ונשמע טיפה נעלבת. "טוב, לא.
אבל כלום לא יקרה. אני אומרת לך!" החזרתי לה בטון גבוה מאוד.
"אנחנו עוד נראה. אני נשבעת לך עכשיו שאם עד יום ראשון אחרי
הצהריים את ויפיוף שלך לא ניהלתם לפחות שיחה וחצי לי לא קוראים
נועה גרינברג, חוזת הרגשות!" היא הסתובבה והלכה, אני נכנסתי
למקלחת. אוקי פה נעשה הפסקה קצרה כדי שאני אסביר לכם על מה
נועה כרגע נשבעה לי. כפי שכבר קלטתם נועה מצליחה לקלוט מה
אנשים מרגישים רק מלהסתכל עליהם, לכן יצא לה שם נוסף: חוזת
הרגשות, ותאמינו לי היא טובה מאוד בתור חוזת רגשות! אז נחזור
לסיפור שלי. בזמן העימות הקטן ביני לבין נועה טל ישבה על המיטה
וראתה טלוויזיה. כשיצאתי מהמקלחת טל כבר נרדמה ונועה קראה ספר
בפסיכולוגיה. "המקלחת פנויה. ואם אנחנו כבר בנושא הזה, שלא
תחשבי שאני לא רוצה לדבר איתו! אני מאוד רוצה לדבר איתו. ואני
לא מוכנה שתסכני את השם שלך על שיחה ביני לבין בחור" אמרתי
וניסיתי לחשוב איך בדיוק המקלחת ונער המזוודות קשורים.
"תירגעי אוקי. השם שלי לא בסכנה. אני אומרת לך שאתם תדברו, הוא
דלוק עליך לגמרי" היא אמרה סגרה את הספר ונכנסה למקלחת. דלוק
עלי? נער המזוודות? אין סיכוי! בטח יש לו חברה עם גוף מדהים
שתהיה דוגמנית, או שהיא כבר הגיע לשלב הזה בחיים שלה. נער
המזוודות, איך קוראים לך? אני חייבת לברר מה השם שלו כי אני לא
מסוגלת לקרוא לו נער המזוודות יותר. כששמעתי שהמים הפסיקו
לזרום הערתי את טל ואמרתי לה שהיא תיכף נכנסת למקלחת. "תודה
אימא!" היא צעקה מאחורי כשסגרתי את הדלת והלכתי לכיוון הלובי.
אוקי מה לעזאזל אני עושה?! חשבתי לעצמי. למה אני הולכת ללובי?
מה המטרה שלי?מה אני אשיג חוץ מהשפלה ענקית? קיללתי את נועה
בשקט ולחצתי את כפתור הלובי במעלית. הדלת נסגרה וקלטתי שאני לא
לבד במעלית. איש מבוגר עמד לידי, הסתכלתי עליו ומיהרתי לצאת
כשהדלת נפתחה. הלכתי לכיוון דלפק הקבלה בזמן שניסיתי לחשוב מה
אני הולכת להגיד וכמובן גם למצוא את נער המזוודות. הוא לא היה
שם באותו הרגע, בטח הוא עוזר לבחורה עם גוף יפה לסחוב מזוודה
חשבתי. "כן?" הקול של הפקידה העיר אותי. "אממ" ניסיתי לחשוב מה
להגיד. מאחורי הפקידה עמד שלט ובו היה כתוב על משחקי קופסא
שאפשר לבקש בדלפק הקבלה. "אפשר בבקשה משחק קופסא?" אמרתי בחצי
גמגום. "איזה משחק את רוצה?" היא החזירה לי מבט לא ברור. "איזה
יש לכם?" החזרתי לה מבט. "רוצה נחשים וסולמות? כי זה מה שנשאר
לנו. את כל השאר לקחו" היא אמרה במבט עייף. "לא תודה" החזרתי
לה והלכתי מהר לכיוון המעלית. כשנכנסתי לחדר נועה שכבה על
המיטה עם שיער רטוב מאוד וטפטפה על כולה. טל כנראה הייתה
במקלחת למרות שלא שמעתי מים והייתי בטוחה שהיא טבעה. "אז אני
מבינה שלא הצלחת לראות אותו" היא אמרה בזמן שהמשיכה לבהות
בתקרה.
"את אפילו לא הסתכלת עלי!" אמרתי בייאוש ונפלתי על המיטה, "איך
את עושה את זה?"
"לא יודעת, אני פשוט מרגישה. בכל מקרה, אני בטוחה שתראי אותו
היום עוד פעם אחת לפחות. הוא דלוק עליך לגמרי. קלטתי את זה
יותר מהר ממה שקלטתי אותך עכשיו" היא המשיכה לבהות בתקרה
וחייכה. כשטל יצאה מהמקלחת היא הוציאה אחריה מכנס רטוב מאוד.
מסתבר שהיא שכחה להוריד אותו לפני שהיא נכנסה למקלחת. לקחנו את
הכרטיס לחדר ויצאנו לכיוון החדר אוכל. היו יכולים לצלם אותנו
לסרט המלאכיות של צ'ארלי באותו רגע. אני עם מכנס שחור, גופייה
ותלתלים חומים. נועה עם שמלת מיני מדהימה ושער שחור חלק, וטל
עם ג'ינס, חולצה קצרה ושער חלק קצר בצבע חום בהיר בהיר. אי
אפשר לשקר, נראינו טוב. נכנסנו לחדר אוכל וכל המבטים הופנו
אלינו, בעיקר אל נועה, היא נראתה מצוין! המלצרית הובילה אותנו
לשולחן פינתי שאפשר לראות ממנו את הבריכה. שמנו את התיקים שלנו
והלכנו לקחת אוכל מהבר. כל אחת לקחה צלחת עם אוכל נורמאלי
ובנוסף הבאנו צלחת עם סלטים שונים לשלושתנו. רוב הארוחה דיברנו
וצחקנו על אנשים שונים שישבו לידנו, אבל לא משנה כמה דיברתי
וצחקתי לא הצלחתי להוציא מהראש שלי את התמונה של נער המזוודות
נשען על המשקוף של דלת החדר שלנו. ישבתי ובהיתי בצלחת כששמעתי
את הקול של נער המזוודות שוב. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת אבל
אחרי שנייה קלטתי אותו עומד לידנו עם מגש ענק עמוס בצלחות
וסכום. "אפשר לקחת את הצלחת או שאת רוצה להמשיך לבהות בה?" הוא
שאל, הסמקתי. "אתה יכול לקחת אותה, אבל אני לא חושבת שהמגש שלך
יצליח לעמוד במשקל של עוד חצי צלחת" חייכתי אליו. אבל הייתי די
רצינית. על הכתף שלו היה מגש ענק בצבע חום ועליו היו לפחות עשר
כוסות עשרים צלחות ומלא מזלגות וסכינים. הוא תמך את המגש בעזרת
היד שלו ויכולתי לראות שכבד לו. "אולי קודם תרוקן את המגש ואז
תחזור?" שאלתי בתקווה שאני אראה אותו שוב. "אם את מתעקשת" הוא
חייך והלך לכיוון שתי דלתות עץ עם חלונות עגולים באמצע. אחרי
כמה דקות הוא חזר עם מגש ריק לקח את הצלחות של טל ושלי חייך
והלך לשולחן אחר לאסוף עוד צלחות. נועה מלמלה משהו שנשמע כמו:
אל תדאגי יש לנו עוד שלושה ימים וחמש ארוחות. טל נראתה על סף
הירדמות אז הצעתי לצאת להסתובב בטיילת.
יצאנו באותה דרמטיות שנכנסו והתחלנו ללכת לכיוון הטיילת. "עוז"
נועה אמרה בזמן שעלינו במעלית לכיוון החדר. טל נשענה על המראה
וללא ספק נרדמה בעמידה, היא ילדה מיוחדת. הסתכלתי על נועה
בבלבול ברור מאוד. "עוז" היא אמרה שוב, טיפה יותר חזק. "שמעתי
גם בפעם הראשונה" החזרתי לה ולמען האמת הייתי דיי עצבנית. במשך
שעתיים הסתובבנו בטיילת בלי לעשות כלום כי טל שכחה את הארנק
בחדר וכל הכסף היה אצלה. ראיתי שלנועה אין כוח להסביר לי למה
היא מתכוונת כי היא הייתה עצבנית בדיוק כמוני אבל בכל זאת
תקעתי בה מבט ארוך שדורש הסבר. "זה השם של נער המזוודות" היא
אמרה ויכולתי לראות חיוך קטן שהיא ניסתה להסתיר. אבל היא גרועה
בדיוק כמוני בשקרים ויכולתי לראות שלמרות העצבים היא דיי שמחה
להגיד לי את זה. "עוז" חזרתי אחריה כמו תוכי. "איך ראית? למה
לא אמרת לי מקודם? איך ראית?" חזרתי שוב על השאלה". ראיתי
בארוחת ערב. בזמן שאת הפכת להיות אדומה כמו עגבנייה אני
הסתכלתי עליו וראיתי את התג שלו". היא אמרה ויכולתי לשמוע
גיחוך קטן בקול שלה. במשך השיחונת שהייתה לי ולנועה איכשהו
הגענו לחדר שלנו וטל כבר הייתה בתוך המיטה. "עוז" אמרתי שוב
ולא יכולתי שלא לחייך. "תפסיקי לחייך כמו ילדה בכיתה א' " נועה
נזפה בי. "הוא מבין את יודעת, הוא לא טיפש, אפשר לראות שהוא
דלוק עליך ושהוא שמח לראות אותך מסמיקה בכל פעם שהוא מדבר
איתך. ודרך אגב אחרי שנסיים את הנושא הזה אני צריכה להתחיל
לעבוד איתך על כל הקטע של ההסמקות" המשיכה בזמן שאני הייתי
שקועה בדמיונות הפרועים שלי. "הגר!" היא צרחה לי באוזן, ולצערי
את זה שמעתי. "אני לא יכולה שלא להסמיק, אני לא שולטת בזה! אני
לא יודעת מה קורה לי. אני אף פעם לא הסמקתי כשבחור פנה אלי.
אבל הוא שונה" ניסיתי להסביר לה. "אני מבינה אותך זה בסדר את
לא צריכה להסביר" נועה אמרה לי כאילו היא שמעה את המחשבות שלי.
"אל תדאגי, נעבוד על זה! עכשיו לכי לשון כבר מאוחר ויש לנו מלא
דברים לעשות מחר בבוקר". נכנסנו למיטות ונועה נרדמה מיד, אני
חולה על הילדה הזאת. אני לעומת זאת נרדמתי רק אחרי חצי שעה של
התהפכויות במיטה, קשה לי לישון במיטה שהיא לא שלי.
בבוקר התעוררתי ונועה וטל גערו מעלי. "מה קרה לך? לא ישנת כל
הלילה!" טל שאלה-אמרה לי. אפשר היה לראות שהיא ישנה מצוין, היה
לה מלא מצב רוח ואנרגיה. "כל הלילה התהפכת! בטח חלמת חלום רע
כי היה קטע שממש היית בהיסטריה" היא המשיכה. "היו לי מלא
סיוטים" אמרתי וכיסיתי את הראש שלי עם השמיכה. "רואים", נועה
אמרה "מזל שהבאתי מייקאפ, אחרת איך היית מדברת עם עוז?" טל
הסתכלה עלינו במבט שואל ואז הבינה, "אהה, נער המזוודות" היא
אמרה והתיישבה על המיטה. "יאללה קומי!" נועה משכה את השמיכה
מעל הראש שלי, "ארוחת בוקר עוד רבע שעה" היא אמרה והסתובבה. זה
בהחלט הקפיץ אותי. "מה רבע שעה? אני בחיים לא יספיק!" נועה
צחקה, "יש לך שעה רק רציתי שתקומי" היא אמרה והמשיכה לצחוק.
"חה חה,  מאוד משעשעת!" אמרתי בציניות ברורה וקמתי למקלחת.
כשהלכנו לארוחת הבוקר חשבתי על עוז, שוב. נועה קלטה אותי ואמרה
בפעם החמישית "אל תדאגי!" , למען האמת כבר די נמאס לי לשמוע
אותה אומרת את זה. המשפט הזה גורם לי לדאוג עוד יותר ממה שאני
דואגת. הושיבו אותנו באותו שולחן פינתי שישבנו בו אתמול, לא
היו הרבה אנשים בחדר האוכל ככה שרוב הארוחה שתקנו. החלטנו
לנסוע לקניון ולחפש בגדים, מה כבר שלוש בנות יכולות לעשות
באילת? עוז היה בצד השני של חדר האוכל כשקלטתי אותו. הסתכלנו
אחד על השנייה לכמה דקות עד שהרגשתי שהלחיים שלי מתחילות
להאדים והורדתי את המבט לצלחת. כרגיל נועה קלטה אותי והחליטה
שעכשיו, בארוחת הבוקר, איפה שהחמוד שלי יכול לראות אותי, היא
וטל מנסות ללמד אותי איך לא להסמיק בכל פעם שאני מסתכלת על
עוז. בהתחלה זה ממש לא הלך, המשכתי להסמיק כאילו כל מה שהן
אמרו נכנס מצד אחד של הראש ויצא מהצד השני. למען האמת, לקח לזה
זמן להיכנס לראש כי כל הזמן הסתכלתי על עוז ולא יכולתי לחשוב
על כלום חוץ מעליו. אבל בערך אחרי עשר דקות של בלבול רציני
וייאוש עמוק מצד טל הסתכלתי על עוז, הוא הסתכל עליו, ובפעם
הראשונה לא הסמקתי. טל התחילה לקפץ על הכיסא ונועה נראתה
מרוצה, היא תמיד מצליחה במה שהיא עושה. אז השעה היא עשר וחצי
בבוקר ואני בוהה בעוז בלי מטרה, רגע, הוא נראה קרוב יותר אלי.
אוי לא, הוא בא לפה, יכולתי להרגיש איך הלחיים שלי מאדימות שוב
אבל אחרי מבט קצר בטל ונשימה עמוקה נרגעתי. "אתן צריכות משהו?"
הוא שאל, "כי בחצי שעה האחרונה שלושתכן הסתכלתן עלי במבט מאוד
מוזר", שיט, איך אני יוצאת מהתסבוכת הזו? טוב נו, נראה שאין
מוצא אחר, אני חייבת לעשות את זה, אז יאללה, על החיים ועל
המוות. "טוב, אממ, בכל פעם שאני מסתכלת עליך אני מסמיקה אז
החברות שלי ניסו לעזור לי להפסיק עם ההרגל הזה", אני לא מאמינה
שאמרתי את זה. צבטתי את עצמי ביד, אווץ', זה בהחלט כאב, אני
ערה. טל הייתה במצב של שוק מתקדם, יכולתי לראות שאפילו נועה
דיי מופתעת, אני בטוחה שהיא לא ציפתה לזה. עוז נראה דיי נבוך.
טוב אני צריכה להגיד משהו, חשבתי לעצמי. "אממ" ניסיתי לחשוב על
משהו, "אני מצטערת, לא הייתי צריכה לספר לך את זה". יכולתי
לראות שעוז מנסה לחשוב מה להגיד, אבל הופתעתי מאוד כשהוא אמר:"
למען האמת, גם לי קשה להיות לידך. את פשוט כל כך יפה שאני לא
מסוגל שלא להסתכל עליך, ובהתחלה חשבתי שבגלל זה אתן הסתכלתן
עלי, כי הייתי ברור מידי במבטים שלי". נועה נראתה מאושרת ולטל
היה קשה להבין את המשפט. עכשיו לי היה קשה להגיב. "אממ, אתה
יודע, אם אתה מסיים לעבוד היום מוקדם אתה יכול להצטרף אלינו.
חשבנו ללכת לטיילת ולקנות כמה דברים". אוקי, אז אולי הליכה
בטיילת לא הייתה חלק מהתוכנית שלנו להיום בערב אבל זו בהחלט
יכולה להיות אפשרות ואני בטוחה שנועה וטל יבינו אותי, כאילו,
אתמול הלכנו שעתיים בטיילת ורצינו לקנות מלא דברים אבל לא היה
לנו כסף אז נוכל גם היום ללכת ולקנות את כל מה שלא קנינו
אתמול. "בטח, אני אבוא איתכן". חייכתי. רגע, הוא כרגע אמר שהוא
יבוא? כאילו, איתנו? איתי? קמתי מהשולחן במהירות. "אז אממ,
תבוא לחדר שלנו בתשע ונלך. אתה יודע איפה החדר שלנו כן?" הוא
הנהן וחייך. משכתי במהירות את טל ונועה מהכיסאות אמרתי לו ביי
חטוף וברחתי מהחדר אוכל. "אנחנו הולכות לטיילת? שוב?!" טל
התעצבנה. "אתמול היו מלא דברים שרצינו לקנות! אבל
מ-י-ש-ה-י-א" הדגשתי את המילה כדי שטל תקלוט שהכוונה אליה,
"שכחה להביא כסף! אז נלך היום, עם עוז, ונקנה את כל מה שרצינו
לקנות אתמול. והפעם, לא נשכח את הכסף בחדר". לטל לא הייתה
תגובה אז היא המשיכה לשתוק, נועה נראתה מאושרת. "אמרתי לך" היא
אמרה בנימה ניצחונית בזמן שהלכנו לכיוון הקניון. הסתובבנו
בקניון בערך עד שלוש, וחזרנו למלון עם עשרים ושלוש שקיות. שלוש
היו מלאות באוכל, השאר היו מלאות בבגדים. אוי, אני חולה על
אילת. כל אחת בילתה לפחות חצי שעה במקלחת, נראה כאילו טל ונועה
מתרגשות בשבילי, אני לעומת זאת הרגשתי כאילו אני הולכת להקיא.
בדיוק הייתה באמצע הניסיון החמישי שלי במדיטציה כששמעתי דפיקה
על הדלת. נפלתי מהמיטה, איכשהו, וקמתי בדיוק כשנועה פתחה את
הדלת. הוא נראה מדהים. תשכחו מהתלבושת של המלון, ג'ינס כהה
וגופיה שחורה יתפקדו מצוין בתור התלבושת של נער מזוודות! אני
יודעת שזה מתפקד מצוין כרגע. "היי" הוא אמר. "היי" אני אמרתי.
טל יצאה מהמקלחת בלי שום פריט לבוש ספוג במים. "אכפת לך להיכנס
שנייה לאמבטיה כדי שאני אתלבש?" אני לא מאמינה שהיא אמרה את
זה! אני ארצח את הילדה הזו, מיוחדת או לא היא לא תגיד לחמוד
שלי להיכנס לאמבטיה ולחכות שם חצי שעה עד שהיא תסיים לשים
תחתונים.
"אין בעיה" הוא אמר ונכנס לאמבטיה. אני לא מאמינה שהוא נכנס
לשם, טוב אני גם נכנסת הוא יטבע עד שטל תסיים להתלבש. "אני לא
מאמינה שביקשת ממנו לעשות את זה" אמרתי לה בחצי לחישה ונכנסתי
לאמבטיה. לפני שסגרתי את הדלת יכולתי לראות שנועה מחליקה לטל
כיף, הזונות הקטנות ארגנו את זה, אני אהרוג אותן! סגרתי את
הדלת וחייכתי אליו. "אני כל כך מצטערת, זה לא היה בתוכנית. אני
לא מאמינה שהיא ביקשה ממך לעשות את זה. כאילו, היא יכולה
להתלבש באמבטיה בזמן שאנחנו נחכה בחדר, אבל טל היא ילדה
מיוחדת". סיימתי את ההרצאה והסתכלתי עליו. שייט, אני שוב
מסמיקה, נשמתי עמוק ופקדתי על עצמי להירגע. הוא חייך אלי
והתיישב על השיש שליד הכיור. "זה בסדר, נוכל לדבר עד שהיא
תסיים" הוא המשיך לחייך. לדבר? חשבתי. "כשאתה אומר 'לדבר' ,
למה אתה מתכוונן בדיוק? על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי אותו
וקפצתי על השיש מהצד השני של הכיור. "סתם, אולי את רוצה לדעת
משהו עלי. או לספר לי משהו עליך,
כי כל מה שאני יודע עליך זה שקוראים לך הגר קולברג ושאת נראית
מדהים". איך הוא עושה את זה? איך הוא יכול להיראות מושלם
ולהישמע מושלם בזמן שהוא מתנהג מושלם? הסמקתי, שוב. "אתה יודע
עלי יותר משאני יודעת עליך. אתה יודע מה השם משפחה שלי בעוד
שאני יודעת שקוראים לך עוז ושאני מסמיקה בכל פעם שאני מסתכלת
עליך בגלל סיבה לא מזוהה". טוב אמרתי רק חצי אמת, הסיבה מזוהה,
אני מאוהבת בו. אבל למה אני מאוהבת בו, זה בהחלט פרט שעוד לא
ביררתי. הרגשתי צורך להגיד לו שזו רק חצי אמת. "אבל אממ, למען
האמת אני לא אומרת את כל האמת פה. חצי סיבה מזוהה אצלי, החצי
השני עדין לא ברור". "אז יש לך חצי סיבה, אפשר לדעת מה היא?".
הסתכלתי עליו והתלבטתי כמה אני צריכה לספר לו על הרגשות שלי.
"אתה תדע, בעתיד הקרוב". תשובה טיפה מתוחכמת אבל היא עשתה את
העבודה, נראיתי לו מסתורית והוא אהב את זה. "אז מי את? הגר
קולברג?" הוא שאל בחצי חיוך. "אני ילדה". שיט! שכחתי לגמרי!
אני ילדה, הוא כבר לא ילד. הוא גבר, ואני עדין ילדה. הוא קלט
שמשהו לא בסדר ושאל מה קרה. "תראה" ניסיתי להסביר לו. "כדאי
שתדע לפני שנמשיך את השיחה שלנו, אתה בטח בן עשרים ואחת, או
משהו בסגנון. אני צודקת?" הוא הנהן והבעה מבולבלת התפרסה לו על
הפרצוף. "טוב אז אממ, כדאי שתדע שאני רק בת 15, וגם זה בקושי.
אני אהיה בת 15 בספטמבר. אז אם אתה לא רוצה איתי קשר אני
אבין". הורדתי את המבט לרצפה. "בספטמבר אה?" הוא שאל בקול לא
ברור. "אז אני צריך להתחיל לחשוב על מתנה..." הוא הוסיף בחצי
מלמול. הרגשתי שמישהו פוצץ זיקוק בתוך הבטן שלי. הרמתי את המבט
שלי לעיניים שלו, עיניים כהות ששידרו לי אהבה, וחיבקתי אותו.
הוא לא היה מוכן לחיבוק אבל הוא המשיך להחזיק אותי. אתם
מבינים, על הרגע הזה דיברתי בהתחלה. כשהוא מחבק אותי ואני
טובעת בים של אהבה וביטחון, כשאני מרגישה שהידיים שלו יגנו עלי
מפני כל דבר שקיים. כשאני מרגישה כמו ילדה קטנה שמישהו מגונן
עליה בעזרת חיבוק. יכול להיות שהחיבוק נמשך טיפה יותר ממה
שתכננתי, למרות שלא ממש תכננתי אותו - זה היה ספונטאני לגמרי,
כי כשהדלת נפתחה ונועה אמרה שטל סיימה להתלבש עדיין התחבקנו.
עזבנו אחד את השנייה במעיין מבוכה קלה, יכולתי לראות שלנועה יש
כל כך הרבה דברים להגיד לי שהיא עומדת להתפוצץ. יצאנו מהמלון
והלכנו לטיילת אילת, נועה וטל הלכו מלפנים בזמן שעוז ואני
הלכנו מאחוריהן. רוב הדרך דיברנו, עוז סיפר לי על החיים שלו
בצבא, בתיכון, איפה הוא גר והוא אפילו אמר לי שהוא מתכנן לקנות
אופנוע. אופנוע, הוא רוצה לקנות אופנוע! אני אומרת לכם הבחור
הזה מושלם! יש מצב שהוא קצת נבהל מהתגובה שלי כשהוא אמר שהוא
רוצה אופנוע, אתם מבינים, אני חולה על אופנועים, גם אני רוצה
אחד! אחר כך סיפרתי לו שאני במגמת ביוטכנולוגיה בתיכון, נראה
שהוא התלהב, הוא סיפר לי שהוא גם היה במגמה, מחשוב ובקרה!
הייתם מאמינים?! הוא חכם, יפה, בעל אישיות מושלמת, אין בו פגם
אחד! אני רוצה להתחתן עם הבחור הזה! היו כמה שניות של שקט, אתם
יודעים, הרגע הזה שאין מה להגיד ויש מבוכה קלה, טוב הייתי
מעדיפה לעבור מיליוני רגעים כאלו רק לא לעבור רגע כזה כששתי
החברות שלך בדיוק מסתכלות אליך מחייכות וקורצות. הסמקתי, שוב.
רגע, הוא לא מסתכל אלי, למען האמת הוא מסתכל על הים. אבל כמה
זמן אפשר להסתכל על הים? הוא הסיט את המבט אלי לשנייה ושוב חזר
לים. אבל הפעם הוא חייך. איזה חמוד, הוא נבוך...
חזרנו למלון, טל ונועה נכנסו דרך הדלת המסתובבת יחד עם חמישים
שקיות כל אחד וניסו להיכנס למעלית. עוז ואני נשארנו בחוץ כדי,
טוב, בתקווה כדי להתנשק. אבל בעיקרון, כדי להגיד לילה טוב
וביי. ישבנו על הגדר אבן הקטנה שמול במלון והסתכלנו על הנוף
המרהיב של אילת - חמישים מלונות אחרים! "אז, נהנת היום?" הוא
הסתכל עלי. "אממ, היה שם בחור אחד שכל הזמן הלך לידי ובלבל לי
את המוח!" ציניות אנשים! אני מדברת בציניות! "אבל היה ממש כיף"
חייכתי אליו.
"אז יש מצב שתפגשי אותי שוב?" הוא רוצה להיפגש איתי שוב! אני
מתה. אני מתתי והגעתי לגן עדן! "טוב תמיד יש מחר את הארוחת
בוקר" אוי אני פשוט קורעת לפעמים אתם לא חושבים!?
"טוב אני סתם צוחקת. אני אשמח מאוד אם ניפגש שוב!" והפעם, לא
צחקתי! הייתי רצינית לגמרי. אני גאה בעצמי. "אז מתי ניפגש?"
ואו, הוא באמת רוצה להיפגש איתי! "טוב, מה דעתך שנלך לישון
עכשיו, ומחר בבוקר כשאני אתעורר מהחלום המדהים הזה אני אטלפן
אליך ונקבע?" אני מקווה שזה לא נשמע יותר מידי דביקי... "אתה
יודע מה הטלפון שלי. אתה תמיד יכול לעשות לי השכמה". רק תחשבו
על זה! להתעורר לצלילי הקול המושלם ביותר בעולם. "אוקי. אבל
תזכרי שאני בוחר מתי לטלפן!" אוי לא, מה הוא מתכנן? "כל עוד זה
יהיה מחר! אין לי בעיה" אני מקווה.
"אוקי, אז אני הולך להתכונן לי". להתכונן למה? ואו רגע. מה
פספסתי פה? עכשיו כבר עמדנו אחד מול השנייה. הוא התקרב אלי.
הוא הולך לנשק אותי? כן!!! אוף, לא על נשיקה על הלחי דיברתי!
דיברתי על משהו רציני יותר. באסה! טוב נו, לכל דבר יש זמן. הוא
חייך וחיכה עד שנכנסתי למלון, אבל גם זה לא הספיק לו. הוא
המשיך לחכות עד שנכנסתי למעלית. הוא עשה לי שלום והספקתי לראות
אותו מסתובב. הלכתי לחדר כשחיוך ענק מטופש מרוח לי על הפרצוף.
אני בכלל לא זוכרת איך הגעתי מהמעלית לדלת של החדר. מה שאני כן
זוכרת זה איך הדלת של החדר נפתחה בפראות ושתי זוגות ידיים תפסו
אותי וגררו אותי עד למיטה. נועה וטל הושיבו אותי עליה בזמן שהן
נעמדו מעלי כמו זוג הורים שרוצה הסברים ומהר. נפלתי על המיטה
והסתכלתי על התקרה. "הוא נישק אותה!" נועה קבעה. "לא בדיוק"
אמרתי בקול חולמני והמשכתי לבהות בתקרה, "הוא נישק אותי, זה
נכון. אבל רק על הלחי" נועה נראתה מרוצה, טל נראתה מלאת
אנרגיה, מה שמאוד לא נורמלי בשעה 11 וחצי בלילה. היא קיפצה
בחדר ושרה את השיר המטופש הזה על זוג שיושב על העץ ומתנשק.
"אוקי, בשביל יציאה ראשונה זה מצוין! למען האמת, זה יותר ממה
שציפיתי". יותר ממה שהיא ציפתה? האם נועה לא הצליחה לחזות
במדויק את הסיטואציה? מעניין מה קרה לה. אני אברר אחר כך!
"אוקי" היא המשיכה, "מתי אתם נפגשים שוב?". עדין בהיתי בתקרה,
החלטתי לעבור לבהות במשהו אחר, הכרית נחמדה אלי. "אמרתי לו
שיטלפן בבוקר ואז נקבע, לא הייתי בטוחה אם אתם תשמחו שאני מבלה
איתו כל כך הרבה. הוא אמר שהוא יעשה לי השכמה. איזה חמוד..."
נועה נראתה בהלם, גם טל הפסיקה לקפוץ. "התחרפנת?" טל התפרצה
עלי. "תטביעי כבר את המצפון המעצבן הזה שיש לך ותפסיקי לחשוב
עלינו! את תפגשי איתו ואם צריך אנחנו בכלל לא נראה אותך עד יום
ראשון בבוקר!" הפסקתי לבהות בכרית. קמתי מהמיטה וחיבקתי את
שתיהן. הן עברו ממצב של הלם רגיל למצב של הלם שמח. אם מישהו
היה נכנס לחדר ורואה שלוש בנות מתחבקות בתנוחה המוזרה שעמדנו
בה, הוא היה חושב שאנחנו משוגעות. "לכי לישון! הוא אמר שהוא
יעשה לך השכמה. זה אומר שהוא יטלפן כמה שיותר מוקדם כדי לדבר
איתך. יאללה למיטה" . נועה וטל לא עזבו אותי עד שנכנסתי למיטה.
הן אפילו כיסו אותי והידקו את השמיכה כדי שאני לא אברח. אני
אוהבת את הבנות האלו. לא משנה כמה הן ניסו להרדים אותי, לא
משנה עד מתי שכבתי וקראתי, העובדה שנרדמתי רק בשלוש לפנות בוקר
עדין נשארה שם. "הגר!" מישהו צרח לי באוזן. "מה?!?!" אמרתי
בקול מנומנם עצבני. "יש לך טלפון" קול מנומנם אחר ענה לי.
"טלפון?!" אמרתי בערניות מוחלטת. קפצתי מהמיטה וזינקתי אליו.
"הלו". "היי". "היי". אוקי אז אולי ההתחלה של השיחה שלנו לא
הכי משהו! "קמת?", זה היה עוז. "בטח, אני מתעוררת בקלות!" זו
הייתה אני! הילדה הכי שקרנית שקיימת בעולם. "את בכלל יודעת מה
השעה?" זה היה שוב עוז. "לא. ולמען האמת זה לא מעניין אותי.
אני שמחה שטלפנת!" זו הייתה אני! אבל הפעם אמרתי את האמת. "אז
לא אכפת לך שהערתי אותך בחמש וחצי?" זה היה... מה!?!?! "עכשיו
חמש וחצי בבוקר?!" שאלתי אותו בתקווה רבה מאוד שהוא צוחק.
"ביקשת השכמה, לא?" ידעתי שהוא מתכנן משהו. אסור היה לי להגיד
לו לטלפן בבוקר. בייחוד לא להגיד לו לעשות לי השכמה! הייתי
צריכה להביא לו שעה מדויקת שבה הוא צריך לטלפן. בואו
נגיד...עשר!!!
"צודק! זה מה שבקשתי. אבל מילא, אני עדין שמחה שטלפנת" אוי
איזו חמודה אני! "למה אתה ער כל כך מוקדם?" . "טוב אני מתחיל
לעבוד בשש וחצי, ויש לי שעה שלמה עד שאני צריך לבוא לעבודה.
ולרוב אני רץ בשעה הזו. אז חשבתי שאולי תצטרפי אלי". לרוץ?
אני? אוקי, זה הדבר הזה שהולכים בו ממש מהר? אני לא חושבת שאני
זוכרת איך עושים את זה... "אוקי! אני אבוא". מה חשבתי לעצמי
אין לי מושג! כאילו, אני בטח אתעלף אחרי חמש שניות. אני מאוד
אוהבת לרוץ, אני דווקא דיי טובה בזה. אבל לא רצתי מלא זמן. אני
לא יודעת אם אני אעמוד בקצב שלו! טוב אמרתי כן, אז אין לי
ברירה. אני רק מקווה שהבאתי בגדי ספורט. טוב אז בגדי ספורט לא
היו לי. אבל לעומת זאת לטל היו מלא. גנבתי לה חולצה ומכנס קצר
השארתי להן פתק שיצאתי לרוץ, והוספתי בסוגריים שאני רצינית,
ויצאתי לרוץ! דווקא היה כיף. הוא לא רץ מהר, למרות שאני בטוחה
שהוא כן רץ מהר אבל כשהוא רץ איתי הוא פשוט רץ לאט. לא התעלפתי
בכלל! וזה דבר טוב. בשש חזרנו למלון. אחרי חצי שעה של ריצה
היינו סחוטים ומיוזעים לגמרי. אתם בטח לא תאמינו לי, אבל הבחור
הזה כל כך מושלם שגם לזיעה שלו יש ריח טוב! טוב, אולי לא ריח
טוב, אבל היה בה משהו מגרה כזה, חמצמץ מתוק. בכל מקרה, הוא
ליווה אותי עד לחדר. כשעמדנו מול הדלת יכולתי לראות שנועה וטל
מציצות עלינו דרך החריץ הזה שיש כמעט בכל דלת שקיימת בעולם,
נו, החריץ הזה שאפשר דרכו לראות מי עומד בצד שני של הדלת! טוב
אז יכולתי לראות שהן מציצות דרכו עלינו, בדיוק איך שבאתי להגיד
שלום ולהיכנס לחדר הוא לקח את היד שלי והחזיק אותה. הייתה בערך
שנייה שבה הרגשתי שהוא לא בטוח במה שהוא עושה, אבל השנייה הזו
בהחלט נעלמה מהר כשהוא התקרב אלי, כל כך קרוב עד שכמעט
התעלפתי. הוא כרך את הידיים שלו סביבי ובזמן שאני מנסה להסתיר
את החור המעצבן הזה בדלת הוא...נישק אותי. החור בדלת כבר ממש
לא עניין אותי, מצידי שטל ונועה יציצו כמה שהן רוצות! היה לו
טעם של מסטיק מנטה בפה, אני חושבת שהיינו צמודים אחד לשנייה
לפחות שתי דקות! הרגשתי שהלב שלי פועם כל כך חזק עד שהוא תכף
יעוף ממני! כשהנשיקה נגמרה, למרות ששנינו לא רצינו שהיא תיגמר,
נשכתי את השפה התחתונה והסתכלתי לו בעיניים. אהבתי את מה
שראיתי. הוא הסתכל עלי בחזרה ונישק אותי שוב, אבל הפעם נשיקה
קצרה שמשאירה טעם של עוד! המשכתי לנשוך את השפה התחתונה
ונכנסתי לחדר. טל נפלה אחורה ונועה הצליחה להישאר על הרגליים.
חייכתי אליהן, סגרתי את הדלת ונפלתי על המיטה. אני לא חושבת
שאני אי פעם  הרגשתי ככה. שהלב פועם ממש מהר וממש חזק, ושהבטן
מתהפכת, ושאת פשוט לא יכולה להוריד את החיוך המאוהב הזה
מהפרצוף שלך! הרגשתי נפלא! רציתי לרוץ אליו ולנשק אותו שוב.
ממש רציתי לעשות את זה. רגע, אולי אני אספיק לתפוס אותו! קמתי
מהמיטה במהירות ורצתי אל הדלת, פתחתי אותה וברחתי החוצה. פניתי
שמאלה במסדרון, יכולתי לראות את המעלית. שיט, הדלת סגורה, אני
לא אספיק. עצרתי. אני לא יצליח לתפוס אותו, הוא בטח הלך
להתקלח! פתאום דלת המעלית נפתחה ועוז יצא ממנה. רצתי אליו והוא
תפס אותי בחיבוק. "לא יכולתי ללכת" הוא אמר לי והסתכל לי
בעיניים. "לא יכולתי לתת לך ללכת!" אמרתי לו והחזרתי לו מבט
ארוך. ואז שוב, בפעם השלישית, התנשקנו. ושוב פעם הלב שלי פעם
ממש מהר וממש חזק, ושוב הבטן שלי התהפכה, ושוב, הרגשתי מאוהבת.
"אבל אתה צריך להגיע לעבודה בשש וחצי, יש לך רבע שעה!" אמרתי
לו והפסקתי את הנשיקה המדהימה הזו באמצע. "אני אספיק" הוא
החזיר לי. "רק אם תלך עכשיו. לך! אני עוד אראה אותך. אל תדאג.
אנחנו עוד ניפגש היום ומחר ואחריו! לך הביתה ותגיע למלון שוב
בשש וחצי! שלא יפטרו אותך בגללי" אמרתי לו, למרות שממש לא
רציתי שהוא ילך עכשיו. הסתובבתי והתחלתי לרוץ לחדר. "לך!"
צעקתי שוב כדי שהוא לא ירדוף אחריו. עצרתי אחרי הפנייה ונפלתי
על הרצפה. ישבתי שם בערך חמש דקות עד שהבנתי שאין לי שום סיבה
לשבת לבד במסדרון בזמן ששתי חברות שלי משתגעות בחדר שנמצא שני
מטר לידי ורוצות לדעת פרטים.  קמתי והלכתי לחדר, והחיוך המאוהב
והטיפשי הזה חזר לי לפרצוף. נשמתי עמוק לפני שנכנסתי. ידעתי
שזה לא יהיה קל, לטל קשה להבין אותי לפעמים. נועה לא מהווה
בעיה, היא מבינה כל אחד בכל מצב! נכנסתי פנימה כשהחיוך עדין
מרוח לי על הפרצוף. טל גררה אותי וכיסא והכריחה אותי לשבת. "מה
לעזאזל זה היה?!" היא שאלה אותי בזעזוע עמוק. "זה היה...נפלא!"
אני לא חושבת שהיא ציפתה לתשובה הזו כי היא נראתה די עצבנית.
"אוקי, בואי נתחיל מההתחלה" נועה התערבה, "בואי נתחיל מהיום
בבוקר. מהקטע שבו דיברת איתו בטלפון". זה נורא רחוק, חשבתי.
קרו מלא דברים מאז. "משיחת הטלפון שלנו? טב. אז הוא טלפן אלי
בחמש וחצי, ואמר לי שהלרוב הוא רץ בשעה הזו ואז ישר הולך
לעבודה. אז הוא הזמין אותי לרוץ איתו, והסכמתי". מסיבה שהיא
עדין לא ברורה. "אז רצנו עד לקניון ובחזרה, ואז חזרנו למלון,
והוא ליווה אותי עד לדלת, ומהקטע הזה אתן כבר צפיתן עלינו ככה
שבעיקרון, אתן יודעות הכול". חייכתי אליהן חיוך מעצבן. "ומה
בדיוק היה הקטע שברחת מהחדר?" טל שאלה  בעוקצניות. "טוב, נורא
רציתי לנשק אותו. אז פשוט רצתי וניסיתי לתפוס אותו לפני שהוא
ילך". הסברתי לה את הרצון הפשוט שלי. "והצלחת?" היא שאלה
בעיניינות. "טוב כשהגעתי למעלית ראיתי שהיא סגורה אז התייאשתי.
אבל היא בדיוק נפתחה והוא יצא ממנה. ואת ההמשך אני אתן לכן
לדמיין לבד.." נשכתי את השפה התחתונה שלי ונכנסתי למקלחת.
הלכתי לארוחת בוקר בצפייה לא ברורה. רציתי לראות אותו שוב.
הושיבו אותנו בשולחן אחר. בשולחן הפינתי הקבוע שלנו ישבה עכשיו
משפחה בעלת חמישה נפשות. האימא נראתה על סף התמוטטות עצבים
בזמן שהילדים הקטנים קיימו מלחמת אוכל. חיפשתי את עוז. קלטתי
את הגב שלנו במרחק כמה שולחנות ממני. הוא הסתובב וחייכתי אליו.
הוא חייך בחזרה ונכנס למטבח. החלטנו להישאר היום במלון ולבלות
את הבוקר-צהריים בבריכה. חזרנו לחדר ולבשנו את בדגי הים שלנו.
ירדנו לבריכה ותפסנו שלוש כיסאות שיזוף. טל ונועה נכנסו לבריכה
ואני נשארתי בחוץ. לא היה לי חשק לשחות. מישהו חסם את העיניים
שלי, "נחשי מי זה" המישהו אמר. "אמממ אני פשוט לא מצליחה
לזהות! אתה יודע איך אני אצליח לזהות מי אתה? אם אני אנשק
אותך!" אמרתי למישהו בערמומיות. "אני מוכן לקבל את הסיטואציה
הקשה ולעזור לך לגלות מי אני בכך שאנשק אותך!" הוא שיתף איתי
פעולה. "מצוין!". הוא המשיך לכסות את העיניים שלי בזמן שהוא
עבר מאחורי למלפני. הוא נישק אותי והמשיך לכסות את העיניים
שלי. "ואי, אני באמת לא מצליחה לנחש מי אתה! אני צריכה עוד
נשיקה. זה עוזר לי!" אמרתי לו וחייכתי. הוא הוריד את הידיים
ונישק אותי שוב. "זיהית כבר?" הוא שאל בזמן שהתנשקנו. "לא לא!
תמשיך לנשק, זה יבוא לי" המשכתי לנשק אותו וחייכתי.
עוז היה צריך לחזור לעבוד. אבל הוא אמר לי שהיום בערב הוא
כנראה יבקש חופש אז שאני לא אתכנן כלום! אחרי שהוא הלך נכנסתי
לבריכה וניסיתי להטביע את נועה וטל. שיחקנו עד בערך שלוש
בבריכה ואז עלינו לחדר. בלי מקלחות שלושתנו נפלנו על המיטות
ונרדמנו. התעוררתי בחמש וחצי ונכנסתי למקלחת. כשיצאתי נועה כבר
הייתה ערה וחיכתה שאני אסיים עם האמבטיה. "תעירי את טל לפני
שאני יוצאת" היא פקדה עלי. "נועה. חכי שנייה" ביקשתי ממנה.
נזכרתי בהתנהגות המשונה שלה והחלטתי לשאול אותה מה קרה. היא
הכחישה את ההתנהגות המוזרה ואמרה שהיא בסדר גמור ושהיא לא
מבינה למה אני חושבת שמשהו מטריד אותה. ידעתי שהיא משקרת. היא
גרועה בלשקר, אבל החלטתי לתת לה יום-יומיים כדי שהיא תחשוב על
הנושא עם עצמה. בשבע שלושתנו כבר היינו אחרי מקלחת ולבשנו בגדי
ערב. דפיקה בדלת קטעה אותי מהטלוויזיה. קמתי וראיתי שנועה וטל
נועלות נעליים. פתחתי את הדלת ועוז עמד שם, נשען על המשקוף כמו
שהוא עשה בפעם הראשונה שדיברנו. הוא לבש ג'ינס וגופיה בצבע
כחול עמוק. הוא החזיק משהו מאחורי הגב והיה לו חיוך מאוזן
לאוזן. "אנחנו הולכות", נועה אמרה לנו. "תתנהגו יפה! ואל תשכחו
שגרב על הידית של הדלת תסביר לי ולנועה הכול" טל אמרה בחיוך
ורציתי להרוג אותה.  "תודה רבה" עוז דיבר עכשיו. "אני אסביר לה
הכל. אל תדאגו כשהיא תבין היא תצא מהשוק" הוא גיחך בציניות
לערבן. "בנים" הוא המשיך, "לפה בבקשה". רק עכשיו שמתי לב שלידו
בצד ימין עמדו שלוש בנים עם עגלה עמוסה באוכל ושתייה. עוז זז
הצידה ונתן לבנים להיכנס. הוא ניכנס אחריהם וסגר את הדלת.
שלושת הבנים היו כרגע מאחורי וזה נראה כאילו הם מסדרים את כל
החדר מחדש. עוז עמד מולי והושיט לי ורד בודד ויפה. "בשביל" הוא
אמר. לקחתי את הורד ולא ידעתי מה להגיד. "אממ, למה הם פה?"
הצבעתי על הבנים. "ואממ, למה החברות שלי כרגע הלכו בלעדי
ודיברו איתך כאילו הכול מסודר מראש?" המשכתי לשאול. "אוקי אני
אסביר לך הכול. מכיוון שזה הערב האחרון שלכן במלון" שייט!
שכחתי לגמרי. אני עוזבת מחר בבוקר, אני כל כך נהנת ששכחתי
לגמרי! "חשבתי שאולי נעבור אותו לבד, בלי נועה וטל. אז ארגנתי
לנו משהו קטן וביקשתי מנועה וטל שלא יספרו לך כלום ושיתנו לנו
לבלות את הערב לבד" הוא הסתכל לי בעיניים. הוא סובב אותי
בעדינות ומולי עמד שולחן לא קטן ולא גדול שמסודר לשני אנשים.
השולחן היה מכוסה במפה בצבע בורדו. על המפה היה את כל הסכום
הדרוש לארוחה ומפית לבנה. עוז ליווה אותי לכיסא ועזר לי לשבת.
אחד הבנים התחיל להגיש לנו אוכל. הערב עבר בצורה מושלמת. זה
היה כל כך רומנטי. אחרי שסיימנו לאכול יצאנו למרפסת, לצפות
בירח ואחד הבנים הביא לנו גלידה. עוז שיחרר את הבנים לחופשי
והם לקחו את כל האוכל והכלים והמגש ויצאו מהחדר כאילו הם מעולם
לא נכנסו אליו. נשארנו לשבת במרפסת, מכורבלים על מיטת השיזוף.
"עוז אני לא יודעת מה לעשות". הרגשתי צורך מפתיע לבכות. "בקשר
למה?" הוא שאל אותי. "מחר אני צריכה לנסוע חזרה הביתה", הרגשתי
איך דמעה ענקית יורדת מקצה העין עד ללחי. "אבל אני רוצה להישאר
איתך!" הוא ניגב את הדמעה עם האגודל שלו. "את צריכה לחזור" הוא
אמר והקול שלו רעד קלות. "לחזור? למה לי לחזור? אין לי שם
כלום! פה יש לי אותך!" אמרתי והרגשתי עוד דמעה יורדת על הלחי.
"יש לך משפחה. יש לך אימא שמצפה שתחזרי מחר הביתה. ויש לך אחים
שצריכים למרר לך את החיים". הוא חייך. "את רק תינוקת! יש לך
עוד מלא לעבור בחיים". "אבל אני רוצה לעבור אותם איתך!" ניסיתי
לשכנע אותו. "את תעברי איתי מלא דברים! אנחנו לא נפרדים פה.
עוד חודשיים אני מקבל את המענק ומפסיק לעבוד במלון. אני יעבור
למרכז הארץ! אליך!" הוא המשיך לנגב את הדמעות החדשות שזלגו.
"אני לא אראה אותך חודשים?" הסתכלתי עליו. "בטח שכן! אני אבקש
סוף שבוע חופש ואני אסע אליך ואל ההורים שלי". זה דיי הרגיע
אותי. "אבל מה יקרה אם תפגוש במלון עוד נערה כמוני ותתאהב בה?"
שאלתי ולמען האמת, הרגשתי לא בסדר עם השאלה. "זה תמיד יכול
לקרות. גם אם אני נמצא פה לידך. אבל זה לא יקרה. הלב שלי שייך
לך. אני אוהב אותך!" הוא הדגיש את המילה האחרונה. זה גרם לא
לבכות אפילו יותר. "גם אני אוהבת אותך, אבל אני פשוט מפחדת"
בכיתי לו. "אין לך ממה. אני פה כדי להגן עליך!" הוא חיבק אותי
והרגשתי שאני באמת מוגנת. החיבוק שלו עטף אותי ושכבנו מכורבלים
עד שנרדמנו.  "תראי איזה חמודים הם ביחד!" שמעתי קול רחוק
מדבר. פתחתי חצי עין וראיתי את נועה וטל עומדות מולי. "הערנו
אותך? אנחנו כל כך מצטערות. אבל נראיתם כל כך חמוד מרחוק
שהיינו חייבות לצלם אותכם! ואתם אפילו יותר חמודים מקרוב!" היא
לחשה לי כדי לא להעיר את עוז. השמיים היו עדין כהים, "מה
השעה?" שאלתי אותן. "ארבע ורבע" טל ענתה. "איפה הייתן עד
עכשיו?" התחלתי לדאוג. "אל תדאגי, היינו במסיבה ואז היינו
בטיילת", נועה אמרה. "נשארתן בחוץ עד עכשיו בגללנו? אני כל כך
מצטערת!" הרמתי את היד של עוז מעלי וקמתי. "תירגעי! זה היה
שווה את זה, חוץ מזה, נהנו!" נועה הרגיעה אותי. "איך היה?" טל
שאלה בציפייה. פתאום היה לי חשק חזק לבכות שוב. "היה ממש כיף"
אמרתי ובלעתי דמעה. "עוד חודשיים הוא יחזור למרכז, והכול יהיה
בסדר"  נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי להירגע. "כמובן שרציתי
להישאר" טל ונועה נראו מופתעות, "אבל הוא לא הרשה לי. הוא אמר
שיש לי הרבה דברים לעשות ושיש לי משפחה שמחכה לי. והוא צודק!"
לא הצלחתי לשמור יותר את הדמעות וכמה מהן פשוט ברחו ונפלו על
הלחיים שלי. טל באה וחיבקה אותי. נועה הצטרפה מיד. "אל תדאגו!
הכל יהיה בסדר. נכון?" שאלתי את נועה. "הכל יהיה בסדר" הוא
ענתה לי בחזרה. אחרי בערך חמש דקות שעמדנו מחובקות טל ונועה
נכנסו פנימה לישון ואני חזרתי אל עוז ונכנסתי מתחת ליד שלו
שוב.  כשפקחתי חצי עין ראיתי שהשמש זרחה. עוז לא שכב לידי אבל
שמיכה גדולה כיסתה אותי. התמתחתי והתיישבתי על מיטת השיזוף.
עוז בטח הלך לעבוד, חשבתי. "בוקר טוב!" הוא הופיע מולי וחייך.
"היי. מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול מנומנם. "הסברתי לבוס שלי
מה קורה והוא הרשה לי להתחיל לעבוד בצהרים" הוא המשיך לחייך
והניח מגש גדול על השולחן הקטן שעמד בצד השני של המרפסת. הוא
התקרב אלי, התכופף  ונישק אותי נשיקה קצרה. "בואי, ארוחת בוקר
מוגשת" הוא משך אותי מהמיטה והוביל אותי לשולחן. "טל ונועה
הלכו לאכול בחדר אוכל". נשכתי את השפה התחתונה וחייכתי. זה
מתחיל להיות הרגל אצלי. על המגש היו שתי קערות עם קורנפלקס
צלחת על חביתה ובורקסים ועוד שלושה מעדני יוגורט. עוז הסתכל
בשעון, "תכננתי משהו להיום. זה כולל גם אל טל ונועה. אז אנחנו
צריכים לצאת לדרך בתשע". מעניין מה הוא מתכנן. "מה השעה?"
שאלתי אותו. "שמונה" הוא לקח את המזלג וחתך איתו את החביתה.
"קחי" הוא נתן לי את המזלג עם החביתה. לקחתי את המזלג ונישקתי
אותו. "תודה" אמרתי לו והתחלתי לאכול. עד שמונה ורבע ישבנו
בחוץ והאכלנו אחת את השנייה. אבל אל תדמיינו משהו רומנטי כזה,
כמובן שהיו רגעים רומנטיים. אבל רוב הארוחה צחקנו על זה. כמה
דקות אחרי שנועה וטל נכנסו לחדר הוא לקח את המגש וירד למטה.
"בואו" אמרתי להן. "יש לנו דברים לעשות היום" הן הסתכלו עלי
במבט מבולבל וניסו לקלוט מה קורה. "עוז תכנן משהו לכולנו.
להגיד לכן תודה ולהגיד לי ביי. הוא לא הסכים לספר לי מה זה"
אמרתי כדי שהן לא יסתכלו עלי במבט שמבקש פרטים. "אבל יהיה כיף.
הוא ביקש שנלבש בגדי ים - ואמרתי לכן. אין לי מושג למה! ומעל
זה בגדים רגילים ושנהיה מוכנות בתשע" המשכתי את ההוראות.
"אוקי, אז יש לנו חצי שעה, יאללה, בואו נתחיל. כנסי קודם את
למקלחת, מריחים שעוד לא צחצחת שיניים!" נועה אמרה לי והלכה
לתיק שלה. בתשע אני ונועה כבר היינו מוכנות. טל עדין הייתי
במקלחת. היא יצאה בדיוק שתי שניות לפני שעוז הגיע. "מוכנות?"
הוא שאל בציפייה. הנהנו ודרשנו לדעת מה קורה. "זו הפתעה.
בואו". הלכנו עד למכונית שלו, ואחרי נסיעה של חמש דקות הגענו
לחניית ריף הדולפינים של אילת. "יש לי פה כמה חברים", הוא
התחיל להסביר. "היום יום ראשון" הוא המשיך. "הריף סגור לצורכי
אימון. אבל הוא פתוח במיוחד בשבילנו". הוא חייך ופתח את הדלת.
"אני מאמין שנועה וטל ייהנו לדבר עם המדריכים". הוא קרץ והתחיל
ללכת לכיוון הכניסה. נועה טל ואני היינו בהלם מתקדם ולקח לנו
כמה דקות להיכנס לריף. "הגר, כבר אמרתי לך כמה אני אוהבת את
הבחור שלך?" טל שאלה אותי והחזיקה את היד שלי. "לא. אבל אני
אוהבת אותו מספיק בשביל שתינו!" חייכתי אליה. נועה לא נראתה כל
כך מרוצה. "אני לא אוהבת את הרעיון הזה" היא אמרה לי. "למה?"
שאלתי אותה. "טוב, זוכרת ששאלת אותי לפני כמה ימים מה מטריד
אותי ואמרתי לך כלום. אז שיקרתי" אה באמת? חשבתי לעצמי. "נועה,
ידעתי את זה! את שקרנית גרועה!" היא חייכה והתנצלה. "טוב אז מה
שמטריד אותי זה שאני גם פגשתי מישהו. ודיברתי איתו, ואני לא
בטוחה שאני רוצה שעוז יסדר לי מישהו. כאילו, לא יודעת". היא
נראתה עצובה. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר! זוכרת?" חייכנו אחת
לשנייה. נכנסו למשרד הריף ומולנו עמדו שלוש בנים: עוז ועוד
שניים לא מוכרים. "הגר!" נועה לחשה לי באוזן. "זה הוא! זה
השמאלי!" היא חייכה. השמאלי דווקא נראה טוב, גם הימני נראה לא
רע. אבל האמצעי נראה הכי טוב מבין השניים הלא מוכרים. אף אחד
לא יכול להתחרות בעוז. "בנות, זה יואב" הוא הצביע על הבחור
השמאלי. "נועה, אני חושבת שכבר הכרתם". הוא חייך אליה וקרץ.
"וזה שחר" הוא הצביע על הבחור הימני. "טל, אני מאמין שתמצאי
הרבה משותף לו. גם הוא טיפה מעופף" הוא תפח לשחר על הכתף.
"בנים, נא לוו את הבנות שלכן לחדרי ההלבשה. נתראה ליד המים"
הוא חייך ובא אלי. שחר ויואב עשו את אותו הדבר ולקחו את טל
ונועה לחדרי ההלבשה. "תודה" אמרתי לו וחיבקתי אותו. "אני חושבת
שהן יהיו בדיכאון בדיוק כמוני כשנחזור הביתה!" חייכתי אליו
ונישקתי אותו. "בואי כבר!" הוא לקח אותי לחדר הלבשה והביא לי
חליפת צלילה בצבע שחור סגול. אחרי שהתלבשנו הלכנו למים וראינו
את טל ושחר מחכים. אחרי כמה דקות גם נועה ויואב הגיעו ונועה כל
כך הסמיקה שעגבנייה נראתה דהויה לידה. "אני חושבת שאני צריכה
לעשות לך קורס נגד הסמקות" לחשתי לה לפני שנכנסו למים והיא
הסמיקה אפילו יותר. היינו במים בערך שעה וחצי. שחינו עם
הדולפינים ואחר כך האכלנו אותם. היה כל כך כיף שלרגע שכחתי
שבעוד כמה שעות אני צריכה לחזור הביתה. בערך ב-11 התיישבנו על
אחד הספסלים ואכלנו גלידה. דיברנו דיי הרבה זמן. יואב בא
מהצפון והוא עובד בריף כבר שנה וחצי. בעוד חודש ימלאו לו 18
והוא מתכנן לשרת באילת כדי להיות קרוב לריף. שחר נולד באילת
והוא רק בן 16 וחצי. אבא שלו הוא מנהל הריף, ככה שהוא עובד בו
דיי הרבה זמן. חזרנו למלון ב-12 וחצי והבנים עזרו לנו לארוז.
באחת היינו צריכות לתפוס את האוטובוס בחזרה למרכז הארץ. הגענו
לתחנה בערך בעשרה לאחת. טל ושחר הלכו לצד כדי לדבר לבד. נועה
ויואב התנצלנו והלכו לצד השני כדי לדבר. עוז ואני נשארנו לבד
וניצלנו את המצב כדי, תנחשו למה? כדי לדבר!!! "אל תהיי עצובה"
הוא ניסה לעודד אותי. "עוד חודשים אני מסיים פה ובא אליך! יש
לי את הטלפון שלך ולך יש את שלי. אנחנו נדבר וניפגש. אני
מבטיח!". הרגשתי מחנק בגרון ודמעה גדולה נפלה על לי על הלחי.
הוא ניגב אותה וחיבק אותי. "חודשים זה לא הרבה זמן!" הוא ניסה
לשכנע, אבל משום מה לא הצליח. "חודשים זה מלא זמן" אמרתי לו.
"אבל אני אשרוד" חייכתי אליו. הוא נישק אותי וזה גרם לי לבכות
עוד. טל חזרה ונראתה בדיוק כמוני, עצובה מאוד ורטובה מדמעות.
שחר חיבק אותה. כשראינו אחת השנייה צחקנו טיפה, ואז נועה חזרה
ונראתה בדיוק כמו שתינו וזה גרם לנו לצחוק אפילו יותר. שחר נתן
לטל חיבק ארוך לפני שהיא עלתה על האוטובוס ויואב עשה כמוהו.
עוז נישק אותי  וכמוהם חיבק אותי גם. עלינו על האוטובוס
והתיישבנו אחת ליד השנייה. הסתכלנו דרך החלון וראינו את שלושתם
עומדים ומנופפים לנו. עוז הצביע עליו ואמר לי בתנועת שפתיים:
'אני', אחר כך הוא יצר לב עם הידיים שלו ואמר: 'אוהב' ואז
הצביע עלי והוסיף: "אותך!". האוטובוס התחיל לנסוע ואמרתי לו
בתנועת שפתים :'אני אוהבת אותך גם!'. ראיתי אותו ממשיך לעמוד
שם עם יואב ושחר ואז האוטובוס פנה שמאלה והם נעלמו. ניגבתי את
הדמעות  מהפרצוף והסתכלתי על נועה וטל והן החזירו לי מבט. "אז
לא רק אני ילדה מטופשת בת 15 שהתאהבה אה?" אמרתי להן וצחקנו.
"את היחידה מביננו שהיא מספיק מטומטמת כדי להתאהב בבחור בן
21!" נועה החזירה לי. "אבל הוא אחלה של בחור. ולא הספקתי להגיד
לו תודה על זה שהפגיש אותי ואת יואב". "גם אני לא אמרתי לו" טל
התערבה. "הוא יודע" אמרתי להן והרגעתי אותן. את כל הדרך הביתה
בילינו בלספר אחת לשנייה על הבנים. טל סיפרה ששחר נראה ממש
חמוד והוא גם ממש נחמד. היא הביעה תקווה שהם ימשיכו לשמור על
קשר ונועה הרגיע אותה כשאמרה שלפי מה שהיא קלטה, הוא דלוק עליה
לגמרי. צחקנו טיפה ואז נועה התחילה לספר על יואב ועל איך שהם
נפגשו בקניון. מסתבר שכשאני וטל הלכנו לשירותים ונועה ירדה כדי
לקנות שתייה היא פגשה אותו והם ניהלו שיחה די ארוכה עד שהיא
ברחה אלינו ומאז היא לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אחר כך שתקנו
טיפה והרגשתי שכל אחת חושבת על הבחור שלה...

אז אתם בטח רוצים לדעת את הסוף אה? טוב מצטערת, אני לא יכולה
לגלות לכם. אבל יש סוף, אל תחשבו אפילו לרגע שאין. הסוף הוא
שלי, ואינני יכולה לגלות לכם אותו, אז במקרה הכי גרוע,
התאכזבתם, לפחות יש לכם הזדמנות לחשוב על סוף משלכם, ומי יודע?
אולי הוא אפילו יותר טוב מהמציאות!