[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוקדש לך...

השעון מצלצל ואני מסרבת להתעורר ליום נוסף בלעדיך...
לאחר היאבקות ארוכה עם השעון, הוא מנצח, כמו תמיד, ואני קמה
באי רצון מוחלט. כל השוקולדים והברכות למיניהן היו מונחות על
השולחן, לאדון פיפי, החבר הכי טוב שלי, הייתה יום הולדת. אפילו
ביום הולדת שלו, הייתי מוטרדת, הוא פשוט סירב לצאת לי מהראש,
כבר 6 חודשים...
נקרא לו "לוציפר", רק שתדעו על מי אני מדברת. אדון פיפי ואני
המצאנו לו את השם הזה, כדי שלא ידעו על מי אנחנו מדברים או שחס
וחלילה שלא יחלוף לידינו בזמן שיחה שכזו.

לוציפר ואני מכירים בערך כל החיים אבל רק בפולין באמת הכרנו.
לעולם לא אשכח את היום שהכרנו. זה היה ממש בתחילת המסע לפולין,
היינו באותה קבוצה ואותו אוטובוס, אני הלכתי למדריכים שישבו
בקדמת האוטובוס לשאול אותם משהו ולוציפר הציע לי לשבת לידו
בזמן השיחה. התחלנו לדבר וכך רק התחלתי להכיר אותו, התחלתי
להכיר אדם מדהים, שעד לפני שהכרתי אותו לא באמת ידעתי את פשר
המילה. עד אותו רגע רק הכרתי אותו בתור בחור חכם שנורא פעיל
במועצת תלמידים ותמיד רץ ממקום למקום בהפסקות. מעולם לא שמעתי
אדם אומר עליו מילה רעה.
כששיבצו את חבריי ואנכי בקבוצה לפולין אני זוכרת שפיפי אמר לי
שלוציפר איתנו בקבוצה ואני שאלתי אותו אם זה טוב או רע והוא
ענה לי שלוציפר האדם הטוב ביותר שהוא מכיר. לא התאים לו להגיד
דברים כאלה על אנשים, ולכן זכרתי טוב את דבריו...



כעבור כמה שעות פיפי התקשר ושאל אותי אם להזמין את לוציפר.
לאחר התלבטויות רבות הוא החליט להזמין אותו למסיבה בערב ומי
אני שיגיד לא? ובעצם...למה שבכלל ארצה?



לפני שיצאתי מהבית חטפתי מקלחת קצרה, ניסיתי בכוח לשטוף אותו
ממני, כל זכרון, כל תקווה וכל אכזבה, פשוט רציתי לשכוח ממנו
לפחות לאותו ערב. היה לי קר, הרמתי את השיער מעלה ונתתי לזרם
המים החמים לזרום על עורפי. בפולין כשהיה לי קר לוציפר אמר לי
לשים את השקית חימום על העורף, הוא טען שכשמים את השקית שם,
נוצרת אשליה שכל הגוף מתחמם, אפילו שרק איזור אחד באמת חם.
באמת התחממתי, אבל נזכרתי שזוהי רק אשליה, כמו האשליות שנתן
לי.



באותו ערב הייתי צריכה להיות בבית ספר לפרוייקט מסויים, חזרתי
הביתה עם ברטו, ידידי הנאמן, ובפאניקה מוחלטת הפכתי את הארון
בגדים עד שמצאתי משהו שיתאים או עד שלברטו נמאס... רציתי להיות
יפה בשבילו, לבשתי ג'ינס וחולצה לבנה חגיגית שלקחתי מאחותי,
אספתי את השיער בקליפס ולקחתי את האוטו לפני שברטו ירצח אותי
סופית. בדרך לשם (בדיוק 2.5 דקות נסיעה או 3 במפרים,
לבחירתכם...) פיפי התקשר ואמר לי לבוא מהר כי לוציפר שאל כבר
פעמיים איפה אני. חיוך קל עלה על שפתיי, שמחתי שהוא התעניין,
שהוא לא שכח אותי... אך במהרה ניסיתי לבלום את התקוות שמהרו
לחזור. וידעתי שתמיד לאחר התקוות מגיעה האכזבה...
ואז...במכת בומרנג הזכרונות חזרו אלי ותקפו אותי מכל
כיוון...שיחות הנפש שלנו בפולין, האמרות המאוד ידידותיות,
המבטים החודרניים ואז גם הנגיעות... וכך מהרגשת ריחוף והליכה
בעננים התבוננתי מעטה ונפלתי אל אותה שיחה שהתקיימה לפני כמה
חודשים שהסתכמה ב"לא" החד משמעי.



הגענו. כולם ישבו במרפסת וחיכו לנו. ניגשתי לחבק את ילד היום
הולדת ונתתי לו את מה שהכנתי קודם לכן בבית. לוציפר ניגש אליי
ולחץ לי את היד. זה מה שהוא תמיד עושה, הוא אף פעם לא מחבק או
מנשק, רק לוחץ את היד. אבל הפעם זה היה שונה, הרגשתי שהוא מסרב
להרפות מידי אבל עושה זאת באי רצון. הרגשתי את כפות הידיים
שלנו נפרדות, האצבעות שלנו עברו לאט לאט על גבי כף היד של האחר
עד שאצבע נגעה באצבע ואז אל חלל האוויר הקר. לכאורה, רגע סתמי,
אך נראה שנמשך לנצח...

כמובן שאם עושים על האש, לוציפר יהיה הראשון שיתנדב לעזור, כמו
תמיד. הוא לקח פיקוד ותוך כמה דקות האוכל היה מוכן. אני כמובן
לא הייתי רעבה. מאז שפיפי התקשר בצהריים והחליט להזמין את
לוציפר לא אכלתי דבר. לוציפר ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לשבת
איתו בערסל ולא צריך לנחש פעמיים מה הייתה התשובה שלי...



ישבנו בערסל, מרוחקים מכולם ודיברנו, ודיברנו, ודיברנו,
ודיברנו ועוד קצת דיברנו. הסתכלנו על השעון ולא האמנו לשעה,
אנשים התחילו לעזוב. היינו בשוק. הוא התבונן בי ואמר לי
שהשתניתי, ואני הבנתי שהוא מנסה לומר לי משהו מעבר למה שמובן
מאיליו. אבל לא יכולתי יותר, התפוצצתי מבפנים, לא הייתי עומדת
בעוד אכזבות. התעלמתי ממה שאמר כי נמאס היה לי להיפגע. לאחר
שכמעט כולם הלכו, הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו, כמובן
שלא בדרך ישירה אלא משהו בסגנון: "זה לא בסדר אף פעם לא היית
אצלי בחדר.." אני, עשיתי עצמי מהרהרת, או ששמא באמת הרהרתי, אך
לבסוף הבנתי שצריך לסגור את זה אחת ולתמיד, הייתי חייבת לדעת
אם יש סיכוי, וגם הקטן ביותר או שזה אבוד.



הסעתי 2 חברות הביתה שבדרך הטיפו לי מה לעשות במקרה שהוא שוב
נותן לי תקוות שווא ואני, במקום לשמוח על ההתקדמות במערכה
התחלתי לצעוק עליהן שלא יתנו לי תקוות שווא. לוציפר, נסע אחרי
הביתה כדי שאחזיר את האוטו ולקח אותי אליו הביתה. עלינו למעלה,
הוא עשה לי סיור בחדר ואחר כך נשכבנו על המיטה שלו והמשכנו
לדבר. בשלב כלשהו שנינו התעייפנו והתחלנו לנמנם.
שכבתי שם, מוצפת רגשות שונים, מאוכזבת, שמחה, עצובה, אבל יותר
מהכל מבולבלת... ואז הוא נגע בי, ידו לקחה את ידי ולא הרפתה.
לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי לקוות שוב ולהתאכזב, גם ככה כבר
הייתי שבורה. הוא לקח את ידו השנייה ושם אותה על גבי, במעין
חצי חיבוק שכזה. הוא התבונן בי וחייך ואני הייתי כל כך
שמחה...
עצמנו עיניים ונרדמנו.
הפלאפון צלצל. לוציפר קם מהר והעיר אותי. אמא שלי התקשרה אליי,
היא הייתה צריכה את  הפלאפון שלה כי היא ואבא שלי נסעו לים
המלח ונבהלה כשהבחינה שב9 בבוקר הבת שלה לא במיטה. לוציפר הסיע
אותי הביתה ואמר שיתקשר. אבל שוב, לא התייחסתי.
הרגשתי לרגע כאילו מישהו מלמעלה מנסה להתעלל בי. הרי בדיוק
אותו מקרה קרה לפני 4 חודשים בטיול השנתי. אבל אז באמת ידעתי
שלא יקרה דבר. עד היום לא ברור לי איך, אבל בפירוש ידעתי.
אריאל, חברה טובה, הייתה בשוק ממני. זה היה צריך להיות היום
המאושר בחיי אבל במקום אריאל רצה אחרי כל היום עם מיץ פטל
ואוכל כדי שלא אתייבש ואני נשארתי באוטובוס ושמעתי אלפיי פעמים
All by my self למרבה האירוניה. לא דיברתי איתו שבועיים ומאז
אותו יום ברחתי כל פעם שראיתי אותו.



לאחר שלוציפר החזיר אותי הביתה הלכתי לישון, או לפחות
ניסיתי... הטלפונים התחילו לצלצל ואנשים מאמש רצו פרטים על
הלילה עם לוציפר. כל החברים שלי שידעו מה הבחור מעולל לי כבר
חצי שנה לא רצו שיהיו לי ציפיות לאחר הלילה שעבר. וכמובן שהיו
לי ציפיות...אך במהרה נזכרתי שזו לא תהיה הפעם הראשונה שהוא
יאכזב אותי וניסיתי לשמור על קור רוח.



לאחר כמה שעות חזרתי לבית הספר לאותו פרוייקט, למרות שכלל לא
עבדתי ולא הייתי מרוכזת. לבסוף החלטתי לחזור הביתה. קלואי,
חברה טובה שלי התקשרה אחר הצהריים והחליטה לקחת אותי לסיבוב על
הטרקטורון. החלטתי להצטרף לקלואי מתוך שאיפה נחושה שיש לי חיים
ובכל אופן הייתי בטוחה שהוא לא יתקשר. נסענו בטרקטורון והיה לי
ממש כיף לשכוח ממנו (או לפחות ממש לנסות) לכמה שעות. הרגשתי את
משב הרוח חולף על פניי ובאמת שכחתי לרגע מהכל. לצערנו,
הטרקטורון לא היה ממש תקין והתהפכנו לתוך שיחי דרדרים. עם מזל
רב, יצאנו בחיים, רק עם כמה שריטות. הפכנו ביחד את הטרקטורון
וחזרנו הביתה (שלה). הסתכלתי בצג הפלאפון שוב ושוב והוא לא
התקשר, אך מכיוון שידעתי שגם הפלאפון שלי השתגע התקשרתי הביתה.
אחותי אמרה לי שלוציפר חיפש אותי כבר פעמיים. רציתי לקפוץ
משמחה, אך הרגעתי את עצמי וניסיתי לחשוב בהיגיון. דיברתי איתו
והוא הזמין אותי לישון אצלו, לאחר שיכנוע קל החלטתי ללכת אליו.
אבל ידעתי שאסור לי לחזור על אותה טעות שקרתה לפני 6 חודשים
ולא היה בכוונתי להזכיר דבר בנוגע למאורעות אמש.



לאחר ארגונים רבים ולא רלוונטים כגון: איזה צבע גומייה לשים,
נעליים ותסרוקות למיניהן, הגעתי לביתו. עלינו למעלה, לחדר שלו
והתיישבתי על המיטה. בלי שום הקדמות הוא פנה אליי והמילה
הראשונה שיצאה מפיו הייתה "טעיתי". במשך 6 חודשים הוא שלח לי
רמזים של "כן" אבל לפני 6 חודשים הוא אמר לי "לא". הוא ישב לצד
המיטה ודיבר איתי ואני הייתי בשוק. הוא אמר בדיוק את אותם
דברים שאמרתי לו, לא הבנתי מה השתנה. הוא אמר לי שהבין שעשה
טעות וכשאמר שהשתניתי הוא כבר נשבר לגמרי והבין עד כמה הוא
רוצה שנהיה ביחד או במילים שלי: "הקש ששבר את גב הלוציפר".
רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו, אבל במקום זה התחלתי לתת לו
תירוצים מטופשים שגרמו לו לחשוב שאני לא מעוניינת. נפגעתי ממנו
יותר משנפגעתי אי פעם וסירבתי לשחק שוב את השעיר לעזעזאל.
איבדתי את האמון שלי באנשים, אבל הוא היה שונה, הוא החזיר לי
תקווה באנשים והאמנתי בו, באמת האמנתי בו. אבל אז הוא שיחק בי,
הוא לא עשה זאת בכוונה, אבל כשכל החברים שלך יושבים לך על הראש
עם טענות משכנעות אתה כבר לא יודע למה להאמין. רק פיפי באמת
הכיר אותו, הם היו פעם חברים טובים, הוא היה היחידי שאמר לי
בלי סוף לא להתייאש כי לוציפר לא יכול לעולל לי את כל החרא הזה
מסיבות אגואיסטיות. והוא צדק, הוא באמת האדם הכי טוב שאני
מכירה. ועד כמה שנפגעתי, הרגשות שלי כלפיו היו חזקים ממני ולא
יכולתי לסרב. אמרתי לו שאני רוצה לנסות והוא נישק אותי, נשיקה
קטנה ומתוקה.



בפעם הראשונה בחיי הרגשתי ממש טוב. אנחנו התכרבלנו מתחת לשמיכה
והתחבקנו, החיבוק בא בטבעיות, כאילו זה נועד להיות. זו הייתה
הפעם הראשונה שהתברר לנו עד כמה הקשר שלנו ברור מאיליו. 6
חודשים זה נראה הדבר הכי מסובך בעולם ועכשיו זה היה כל כך
פשוט. אהבתי אותו, אהבתי אותו יותר משידעתי שאני מסוגלת
לאהוב.

וידעתי, ידעתי שכשהוא אמר שהשתנתי לא אני זו שהשתניתי אלא משהו
אחר השתנה...


"ואם תרצה אין זו אגדה"
והיא רצתה...

אלוהים, כמה שהיא רצתה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקדוש ברוך הוא,
אנחנו בוחרים
בך!



(נוי-נוי חושבת
שהפוקימונים הכי
מתוחכמים נמצאים
דווקא ביהדות,
ושפיקאצ'ו
ייחנק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/03 1:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הואנה ינזוגויאבה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה