"כבשנו את המוצב, מותק. יום שישי אני אצלך בחדר"
זאת ההודעה שהיא השאירה לי על המשיבון ביום שלישי בערב.
היא קרבית מכל הלב ואני ...
ג'ובניק מכל הלב.
הרבה מהחברים שלי טוענים שזו חברה מהחלומות, נמצאת רק בסוף
שבוע פעם בשבועיים או שלושה שבועות, לא קנאית ואפילו מתפקדת
כ"אחת מהחברה" בבאר, תחרויות שתייה והכל.
אבל בשבילי זה לא לגמרי כזה תענוג, השבועיים שהיא בשטח קשים
לי, לזייף חיוך לחברים ומבפנים למות מדאגה וגעגועים. כל שבוע
אני מייחל לשלום רק בשביל לראות אותה יותר.
מהיום בו שמעתי את ההודעה אני סופר שעות לקראת הפגישה איתה.
היא תמיד עוצרת בבית שלה קודם
זורקת את הקיטבג,
לוקחת את המפתחות לאוטו
ונוסעת לחדר שלי בקיבוץ עדיין במדים.
אני לא נמצא עדיין (היא תמיד מגיעה לפני) אבל היא יודעת איפה
המפתח.
כשאני מגיע המדים שלה כבר זרוקים כל הכורסא הקטנה בחדר, היא
לבושה בחולצת מטאליקה שלי,
בוקסר שלי ומדיפה ריח של הסבון רחצה שלי.
אני תמיד מבטיח לעצמי שלפני שהיא באה אני אקנה את סבון הרחצה
היקר יותר, אבל לזכור אני אף פעם לא הצלחתי.
כשאני פותח את הדלת היא כבר בשלבי עריכת שולחן, אני תמיד מביא
לנו אוכל מהחדר אוכל, המגישות בחדר אוכל כבר מכירות אותי טוב
אם אני מזמין מנה אחת הן תמיד מעירות במבט עצוב,
"היא לא יצאה שבת, נכון".
אין דבר שאני יותר אוהב מהמראה הזה, לראות אותה בצורה הכי
טבעית שלה מפזזת בחדר שלי,
וכמובן בין שטיפת צלחת אחת לצלחת השניה, מציעה את המיטה מחדש
ופותחת חלונות לאוורר את החדר. כשהיא שמה לב שאני עומד וצופה
בה היא חוטפת מידי את האוכל, מניחה אותו על השולחן ופונה במבט
בוחן להסתכל עליי, "לא הסתפרת עדיין", היא מכריזה בקול הסמכותי
שלה, "ירדת עוד במשקל " אני מעיר, היא מחייכת למשמע ההערה.
רק אז היא מחבקת אותי.
התמונה הזו שלה, שלנו, של כל הטוב הזה הדהדה לי בראש למשך כל
הזמן בין ההודעה שלה לבין יום שישי.
זה היה יום שישי מיוחד, היא הודיעה לי את תאריך השחרור שלה.
"עוד שבועיים, ואז מותק, נעשה ארוחה למשפחה וניסע רק אני ואתה
לאיטליה לשבוע". זאת היתה תוכנית מעולה לרצות את ההורים
ולברוח, אני השתחררתי שבוע לפניה, וכבר הזמנתי כרטיסים והכל.
באותו שבוע היא השאירה לי הודעה נרגשת: "מותק אני בדמעות אושר,
אני יוצאת למארב האחרון שלי כחיילת בסדיר, אל תדאג אני לא אעשה
שטויות, איטליה היא תמריץ טוב".
יכולתי לשמוע את החיוך שלה דרך הטלפון.
יום אחרי ההודעה, בזמן שישבתי מול המחשב בחדר שמעתי דפיקות
בדלת, האנשים שמגיעים אליי בדרך כלל לא דופקים בדלת, ניגשתי
לפתוח את הדלת. בפתח עמד חייל במדים ולצידו חיילת במדים, היא
הציגה את עצמה "שלום אני ד"ר זילונישט, פסיכולוגית צבאית", אז
הבנתי מה קרה, צנחתי על הברכיים ופרצתי בבכי.
את הארוחה להורים עשיתי, הרגשתי חובה לה ולכולם כדי להראות
שאני בסדר.
לאיטליה נסעתי איתה בלבי.

היום 10 שנים אחרי שכבר יש לי משפחה ובת משלי
אני מאמין שבנות יכולות לעשות קרבי.