אני בטוחה שבחדר ליבו של כל אדם בודד, יושבת דמות ומקשיבה
להרהורי ליבו בהבנה. היא לא בהכרח מרוצה מהמצב שהיא הגיעה
אליו, אבל, נו, מה לעשות, אלה הם החיים.
היא כבר רגילה להקשיב לחיבוטי ליבו של הברנש האקראי, היא מקבלת
בהבנה את כדור הצמר הפרטי של כל אחד מאיתנו, שמורכב מהרבה
חוטים צבעוניים וסבוכים של תסכול ושל דמיון ושל כעס ושל עצב
וגם של המון שמחה גדולה ושל אהבה.
כל אחד מאיתנו בוחר איזו דמות להושיב על הכיסא שבמרכז החדר.
לפעמים זה מישהו או מישהי שהיינו רוצים באמת לאהוב. ובמעמקי
הלב, הוא או היא מתרגשים מכל המצאה קטנה שלנו, מכל מחשבה יום
יומית ואת כל התסכולים שאנו מביאים אליה, היא מקבלת כמעין שי
קטן - בתודה, בהבנה ובתוספת חיבוק.
לפעמים היא כוכב רוק מפורסם שממש היינו רוצים שידע איזו
יצירתיות מבעבעת בנו, כמו לבה רותחת שעוד מעט תתפרץ בגייזרים
עצומים מתוך הר הגעש, שהוא אנחנו. כוכב הרוק המפורסם אף הוא
שמח ונרגש לקבל את הרהורינו באשר הם ומזדהה איתנו ותומך בנו
ונותן לנו טפיחה סחבקית ומגניבה כזאת על השכם, כמו שרק כוכבי
רוק מפורסמים יודעים לתת.

אבל הדמות שיושבת בתוך הלב שלי היא לא אהבת חיי וגם לא כוכב
רוק או סופר או פיה קטנה ועדינה.
הדמות שיושבת על כורסא במעמקי הלב שלי היא פסיכיאטר ממושקף
ומשועמם.
והוא לא יודע מה לעשות איתי. הוא מהנהן למשמע ייסורי הנהון
שמשלב שעמום וחוסר אונים, כאילו חושב לעצמו "הו, עוד אחת מאותן
צעירות אבודות בשלב הנרגש והמקווה, לפני שהניכור והציניות
משתלטים עליהן לנצח, הופכים אותן לבעלות מקצוע משועממות, בדיוק
כמוני".

אבל לא אכפת לי שהוא חושב ככה. אני מדברת ומדברת והוא רושם הכל
במחברת הזאת שלו ומהנהן. ובתוכי, אני כל כך מקווה שייתן לי
מילת תמיכה קטנה, אבל הוא סתם יושב ומהנהן לו שם.  
ואני חווה חוויות צבעוניות ונופים וטבע ועצב ושמחה ורגש, כל כך
הרבה רגש - כל כך הרבה רגש נופל אל התהום העמוקה שחוצצת ביני
לבינו, ששואבת את ההתלהבות מהמים שאני שולחת אליו, ככה שהוא
מקבל אותם עכורים, מבוגרים ומשועממים.
או ככה לפחות זה נראה לי.

הפסיכיאטר שלי יושב שם כל הזמן, אבל אני באה אליו רק לפעמים.
כשהלבה כבר גועשת ורותחת ומבעבעת כל כך וכשאני מפחדת להתפוצץ
באמצע הרחוב.
השעמום והתסכול שבהם הוא רושם את הרגשות שלי, מחזירים אותי אל
הקרקע.
מקפיאים את הלבה.

ככל שלהבתה של הלבה שוככת, הר הגעש שלי מתכווץ לגבעת חול קטנה,
שילד יכול לבנות ממנה ארמון ואז לרסק אותו בחוסר ההתחשבות
האופייני לילדים, בכבוד הראוי לגבעת חול קטנה ובת חלוף.





23.06.2003
23:35.