אני לא מדברת איתך יותר.
אני מנסה. מסתכלת לך בעיניים, מרימה את הטלפון, משחזרת שיחות
ארוכות.
אבל זה לא קורה. אנחנו לא מדברים. מילים באות, מילים הולכות,
והשתיקה נשארת.
זה בגלל שאין לנו מה להגיד?
האם שנינו כבר מתנו בפנים, ועכשיו הפכנו לגופות מהלכות שפועלות
על טייס אוטומטי?

או שזו אני.
ואתה.
אנחנו. אולי אנחנו לא יכולים לדבר. כשאתה איתה, אתה מדבר.
כשאתה עם אנשים אחרים, אני יכולה להישבע שיש אדם אחר בתוכך.
אדם שרוצה לדבר ולחיות ולנשום וליהנות.
ואז
מבט אחד אלי,
ואני נשבעת שאני רואה אותך מת מבפנים.
רק כי אתה מסתכל עלי.
אולי זה באמת אנחנו.

אני לא מאמינה שזה הקטע הגברי, שאתה פשוט חושב שאני מדברת יותר
מדי. אני מבינה שכמעט כל אישה אחרת הייתה רוצה מצב כזה, לגור
עם גבר שמוכן להתחייב, ארוחות בוקר זוגיות והבטחה לעתיד ורוד
אפרפר.

אבל אני לא רוצה את זה ככה.

אני רוצה תשוקה. אהבה. לנצח. אני רוצה מישהו שאני אהיה מוכנה
למות בשבילו, מישהו שיכול להעלים את כל היקום כשהוא מחבק אותי,
מנשק אותי, אוהב אותי. איך אחיה בלי תשוקה?
אז תסלח לי, אהוב, אבל אני עוזבת. תסלח לי, תמצא את האישה
המושלמת, תביא לעולם 2.4 ילדים, לבית בפרברים עם חתול וכלב.
אני אחיה בקופסת קרטון. אני אחשוב בעצב על ההזדמנות המצוינת,
שיכולתי לחיות חיים מושלמים. בלי תשוקה. אני אעבור אתכם ברחוב,
נחייך, מילה או שתיים, ואני אשנא את אישתך המושלמת, וכמעט אשנא
אותך, שאתה באמת מסוגל להיות מאושר בלעדי.
ורוב הסיכויים הם, שאולי אני אפילו לא אמצא אותו.
ואחיה לבד לנצח, אומללה שויתרתי על החיים הכמעט מושלמים שהיית
מבטיח.

כמעט.

אבל מה אם אני יכולה למצוא אותו? אף פעם לא תהיה דרך כל כך
ארוכה כמו הדרך מהכמעט לבטוח.
אני לא אתן לעצמי למות בעולם של מה אם.