אז זהו זה נגמר, תמיד גשמגיע הסוף מגיע גם ההרהור על החרטה על
החופש הבלתי נתפס, על ההווה שהפך לעבר, על מה שרצינו לאחוז ולא
נשאר.
כשדיברנו ללא מילים, שחשנו ללא מגע, רק התקשורת האבודה שנשארה
נעוצה.
הרבה דברים שנשארו כמו שהיו שהתחלפו ללא עתיד , יכולנו רק
להבין את הדרך חזרה אך היא הייתה כבר רחוקה.
הרגשת הרצון שהתחלפה באבדון הביחד שכבר לא היה קיים עם בכלל רק
מילים כתובות בזיכרון שמתחלף עם השעון.
רציתי להאמין שזה הנכון שאותך אני רוצה יותר מכל האמנתי כל
הזמן אפילו שהזמן דחק, הקולות המתחלפים הרצונות שנוגסים
בשאריות של זמנים והכול דוחק הכרות קצרה עם כוונה נפלאה
שמתמלאת בצורה שגויה כשהכול עמוס ונאבקים בשדים אחרים, מתכנסים
בפנים ועוצרים דברים זה זמן להחליף מסכות, לבחון את כל המקורות
שכבויים להם בתוך קירות האם אותך באמת ארצה לראות.
כשהאור מתחיל להעלות והעייפות מחסה על הכול בוחנים את מה
שנשאר, את מה לוקחים איתך ומה נמחק.