לו היה לי את הכוח הייתי עף, רוצח אלף פרות קדושות בלילה
מכושף, שוחט המון אחד ומיוחד למען ידעו חכמים שגם בלעדיהם היו
קורים נסים, גם לציפורים תלושות כנפי דמיון.
ואז אקפוץ אל מלתעות המבוכה, אלבש מבט של תוככה, אפיל צריחים
עטויי ברק לבן אל ארץ שום מקום, שם יוכלו ילדים להרכיב מהם
משחק נוסף אשר תכליתו תהיה אחת:
לצבוע  את המציאות בצבעי שמן זית מטוגן ואז מעז אולי סוף-סוף
יצא מתוק. לשטות בבן-אדם בגלל שהוא כזה, להראות לו את הדרך
ולומר שהוא הוזה-אלוהים אני קורה לך בין השניות על פני כדור
הארץ: התוכל ליצור ישות אשר תהיה אך לא תחיה למען לא אהיה בודד
בן שאר פיסות היסטוריה רקובות?-על כל אלה עוד יקיץ הקץ, סורג
יפול ואז אומר: "עכשיו שלי הכל".
על במה של אביונים, כנסיך הקבצנים, אעטה גלימה מוזהבת ואצרח אל
התמהונים חסרי השן: "יש לי אבר מזהב, תחתיו אשכב, להיות או
להיות...כיצד מותר אני ומה מוטב?"
אפליג בים האש בכדי להפגש עם הנביא שלא ידע שאוולד אך חיש ידע
שארקב ואלחש אל תוך אוזנו כאב.
על גג עולם בוער אנגן בנבלי הרועם ואבשר על בוא הסוף הכל-כך
מאחר, ואז בדמי ימי, אאסוף את עלומי, אומר שלום לתפילותי ועל
כבשן
לוהט אכתוב שירת ברבור...
ובתוך המקרו-קוסמוס בעיניי עוד יתגלה ניצוץ רפה של שקט מסוגנן,
עם עטורים מעשה ידי הציניקנים-פולטרגייסטים של כל חי... אולי.
לו היה לי פתיל של חשק, הייתי מתפוצץ בקול אדיר ומתפזר לכל עבר
מסתורי שלא נודע עוד קיומו. וגלים של הדף יכסו את הבלי העולם
הזה, יהרסו כל יצר ורצון ותאווה... וראו זה פלא-שממון.
ובין שרידיהן של הרימות תנשוב הרוח הקרה, נשוב תנשוב  בין היום
ובין הלילה ולנצח שם תשאר, כקברן עלום שם-
שומר הגן.

שומר הסף של הדמיון יצהל - תורו למשול בנחשים. אף הציניקנים,
אפורים כבימי חלדם, יכרעו ברך לאדם שלו רק היה לו את הכוח,
היה עף.