הסתכלתי עליו עוזב, וכמו תמיד, הרגשתי אותה ריקנות בפנים. תמיד
כשאנחנו מגיעים לנקודה הזו ברחוב, שבה הוא צריך לפנות ימינה
כדי להגיע לבית שלו, ואני צריכה להמשיך ישר, אני מרגישה אותה
ריקנות מוזרה בפנים. כאילו פתאום, נעלם כל הטעם של לחיות, של
לעבור גם את היום הזה.
תמיד כשהסתכלתי עליו הולך ומתרחק ממני,התיק שמוט קצת על הכתף,
ידעתי שהוא מחייך- אבל חיוך כזה אמיתי, מכל הלב. הוא תמיד
חייך, וכל כך אהבתי את זה- אני אוהבת אנשים שמחים- כאלה שתמיד
צוחקים ושמחים, מבחוץ לפחות, ושתמיד עוזרים לאחרים להיות יותר
מאושרים בעצמם. הוא היה כזה. זה מה שגרם לי לאהוב אותו כל כך.
תמיד הלכנו יחד הביתה, מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז היום
הראשון של כיתה א- כשהוא בא לידי בתחילת השיעור הראשון ושאל אם
הוא יכול לשבת לידי. מאז היינו יחד תמיד, הידידים הכי טובים-
והוא תמיד היה שם בשבילי, הוא אפילו לא ידע כמה. ומאז שאני
זוכרת את עצמי- בכל פעם כשהוא פנה את הפנייה הזו ימינה, תמיד
חשבתי שהוא נעלם לי קצת, שאני מאבדת אותו ואולי לא אראה אותו
יותר- ותמיד נצצה לה דמעה אצלי בעין, באותו רגע כשהוא פנה. היו
פעמים שממש בכיתי על העובדה שאני גרה יותר רחוק מבית הספר
ממנו- רק בגלל אותה הפנייה. כל כך רציתי לגור יותר קרוב, כדי
שפעם אחת, רק פעם אחת- הוא יראה אותי עוזבת, ואני לא אצטרך
לחוות את העצב והריקנות האלה כל יום מחדש.
אבל הפעם זה היה שונה, אני לא יודעת למה דווקא עכשיו או איך זה
קרה- אבל כשהוא פנה ימינה ואני עמדתי וראיתי אותו מתרחק,
ציפיתי לדמעה הקטנה הזו, שתתגלגל במורד הלחי- אבל הפעם היא לא
הגיעה.