New Stage - Go To Main Page


אחת מתופעות הלוואי שמתלוות לעובדה שיש לך אחיין ו/או אחיינית
ו/או כלב ממש ממש חכם, היא שזמן הצפייה שלך בקלטות וידאו
לילדים ממש גדל. פעם ממש אהבנו את הקסטות האלה. אני לא בדיוק
זוכר, אבל אני בטוח שכשאנחנו היינו ילדים, היינו רואים את
הקלטות האלה שבע פעמים בשעה, בדיוק כמו שהאחיין שלי עושה
עכשיו. שמים קסטה, רואים רואים רואים, נהנים נהנים נהנים,
מגיעות הכתוביות ומה יש לילד להגיד? "עופעם". הילד אמר, אז מה,
לא נשים שוב? בטח נשים. והילד חכם, הוא מבין את הפרינציפ. הוא
מבין שאם רואים את הקסטה והוא אומר "עופעם", אז שמים שוב. ושוב
רואים את הקסטה ושוב מגיעות הכתוביות ומה הילד אומר? "עופעם".
הבעיה היא, שלמרות שכנראה ממש אהבנו את הקסטות האלה כשהיינו
ילדים, לראות אותם מפרספקטיבה של אנשים מבוגרים זה קצת
בעייתי.

בגדול, יש שני סוגים של קלטות וידאו לילדים. הסוג הראשון זה כל
קלטות ה"ניו אייג'". מחקרים אחרונים מוכיחים שאם הילד ייחשף
לדברים מסויימים כשהוא קטן, אז הוא יגדל להיות בן אדם יותר
טוב. אז יש לנו בבית את כל סדרת "בייבי משהו": בייבי באך,
בייבי מוצארט, בייבי ואן גוך ובעצם בייבי כל דבר שיעזור לילד
הקטן להבין עד כמה פעם היו אנשים ממש ממש מוכשרים והיום...
מקסימום בריטני ספירס.

הסוג השני זה כל קלטות הילדים שהיו לנו כשהיינו קטנים. פינוקי,
פים פם פה וכל מיני כאלה. הדבר הראשון שקורה כשאתה רואה את
הקלטות האלה, זה שתוקף אותך גל מטורף של נוסטלגיה: "אני זוכר
שהוא עושה ככה ואני זוכר שהוא אומר ככה ובלה בלה בלה". אבל
אחרי כמה זמן, פתאום אתה מבין משהו. פתאום אתה מבין שאלה
הקלטות שכל הדור הצעיר, הדור שלך, גדל עליהן. ופתאום הכל מובן.
סוף סוף הצלחת לגלות למה יצאנו כל כך דפוקים מהיסוד!

אני אתן לכם דוגמא. אחת מהקלטות האחרונות שיצא לי לראות הייתה
קלטת ישנה בשם "מעשה בחמישה בלונים". הקלטת הזו היא בעצם אוסף
של המחזות לסיפורי ילדים. "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם"
ועוד כל מיני. אין לי מילים לתאר את גודל הזוועה. דורות שלמים
של ילדים גדלו עם טראומות עמוקות וכואבות, ולא הייתה להם שום
דרך להתגונן בפניהן. אני רוצה להתמקד בסיפור אחד ספציפי: "הבית
של יעלי". אני לא חושב שיש מישהו שלא מכיר את הסיפור הזה, אבל
בשביל אלו שלא, אני אסקור אותו בקצרה. יש ילדה שקוראים לה יעלי
ושכל מה שהיא רוצה זה קצת פרטיות. אז היא בונה לעצמה בתים
קטנים בכל מיני חדרים בבית ובכל פעם מעיפים אותה. בסוף היא
הולכת לאיבוד, כולם עצובים ואז מוצאים אותה וכולם שמחים וזהו
בערך.

אז תתארו לכם דבר כזה: הדבר הראשון שאתה רואה זה את ירון
לונדון. כבר טראומה. אבל זה לא סתם ירון לונדון. זה ירון
לונדון עם שפם בגודל מטורף. אני מדבר איתכם פה על הגודל של
השפם של עמיר פרץ פוגש את הכריזמה של השפם של אדולף היטלר. אני
מדבר איתכם פה על שפם קומוניסטי עם נטיות להשתלט על העולם וגם
להרוג כמה יהודונים בדרך, אם אפשר!
אחר כך ירון לונדון מכיר לצופים את יעלי. ילדה קטנה, פלוס
מינוס בת 11, חייכנית, קופצנית, הכל כיף. אבל אז, ירון לונדון
מגלה לצופה, שכשלירון לונדון יש שפם, לירון לונדון יש פיצול
אישיות ולפיצול האישיות קוראים רפי גינת. כי בקול הכי דרמטתי
והכי מונוטוני בעולם, ירון לונדון מספר לנו את סיפורה הטראגי
של יעלי, אשר נלחמת באטימות של הממסד. יעלי הקטנה עוברת מחדר
לחדר, מהורה להורה, מנסה למצוא לעצמה מקום קטן בעולם וכל פעם
מחדש הבית שלה נהרס. ובכל פעם שזה קורה, "ירון גינת" מסתכל על
הצופה במבט מהורהר ואומר בדרמטיות: "שוב, ליעלי אין בית". זה
גרם לי לבכות ואני פאקינג בן עשרים. תארו לכם מה זה עושה
לילד בן שנתיים.

עכשיו, חוץ מירון יש עוד שחקנית בסרט הזה: יעלי. כמו שאמרנו,
ילדה קטנה, פלוס מינוס בת 11, חייכנית, קופצנית, אבל מה? היא
לובשת בסרט שמלה בדוגמא שלא הייתה מביישת את סבתי המנוחה. אז
יש לנו ילדה בת 11 שמתלבשת כמו אישה בת 11 כפול כמה והיא מחפשת
בית. מילא. אבל השמלה הזו, חוץ מזה שהיא מכוערת משהו פחד, היא
גם גורמת ליעלי להיראות כאילו היא בהיריון. בת 11, לבושה כמו
סבתא שלי, בהיריון ואין לה בית - זה כבר אכן, סיפור אנושי
מזעזע!



עוד משהו שגיליתי במהלך צפיותיי הסהרוריות-משהו בקלטות הילדים,
הן הפרסומות, או ליתר דיוק, הפרסומות של פעם. מצאתי בקלטות
האלה פרסומת ישנה וכל כך חמודה. ילד קטן וערמומי מחביא את
ארוחת הערב שלו. אחר כך הוא מציג לאימו לבושת הסינור את הצלחת
הריקה ומקבל באהבה את מעדן השוקולד שלו. ברקע נשמע הסלוגן
הנצחי - "כי בשבילו זה דני ובשבילך חלב". פעם היינו תמימים.
פעם הפרסומות היו תמימות. פעם היה קל למכור דברים בריאים (פחות
או יותר). היום כל דבר צריך לעטוף במסווה של דברים מגניבים. אם
זה לא יודע נינג'יטסו, אם זה לא מתפרק לאלף חתיכות, אם אי אפשר
לסחור עם זה בין הילדים ואם את האמא האוהבת לא משחקת ילדה בת
15 עם מידת חזייה DD, אז זה פשוט לא יימכר. וזה לא משנה אם אתה
מוכר דירה, מכונית או משחה נגד טחורים. אם תהיה לך ילדה בת 15
שתדבר בקול נמוך וסקסי ושתגיד שאנשים שמשתמשים במשחה נגד
טחורים עושים לה את זה, אז אתה תמכור משחה נגד טחורים. האמת
היא, שאם מראש מגדירים שקהל היעד הוא גברים, אז אני בכלל לא
מבין למה מתאמצים כל כך הרבה במשרדי הפרסום. בסופו של דבר,
אנחנו זן פאתטי. כל מה שצריך, זה שתהיה בחורה ערומה על המסך
וכתובית גדולה שאומרת: "VOLVO". ואתם יודעים מה יקרה? אנחנו
נקנה VOLVO. למה? כי יש בחורה ערומה על המסך שאומרת לנו לעשות
את זה.

עוד משהו מציק בפרסומות של היום זה שמישהו החליט שזה מגניב
להיות כושיים. פתאום, כל פרסומת שנייה מתחילה במילים: "Yo yo
yo, wassup?". מה שעוד יותר עצוב, זה שאת ה",Yo yo yo wassup?"
אומרת אותה בחורה בלונדינית ולבנה להפליא מהפרסומת נגד
טחורים.

אני מפחד לחשוב מה היה קורה אם אותה אמא לבושת סינור הייתה
מנסה היום לתת לילד בן החמש שלה חלב. סביר להניח שזה היה
הולך בערך ככה:

"בן, בוא רגע בבקשה."
"Yo yo yo, wassup, bitch?"
"הנה בן, תשתה קצת חלב."
"המממ... מה זה עושה, אמא?"
"זה בריא מאוד."
"זה יודע נינג'יטסו ומתפרק לאלף חתיכות?"
"הממ... לא יודעת בן, אבל זה נותן לך סידן."
"זה יעזור לי להתחיל עם בנות בגן?"
"לא יודעת בן, אבל זה מחזק לך את העצמות."
"אז עם כל הכבוד, אמא, אני חושב שאני ארד על איזה בירה טובה
ואלך לגרבץ מול הכדורגל."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/9/03 13:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יול בהט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה