"על מה אתה חושב?", שאלה ענבר את איתמר. הוא לא ידע מה לענות
לה, כי המחשבות שהיו לו בראש רצו והתחלפו במהירות עצומה.
פלאשבקים מהמראות הנוראיים התחלפו לו במח. הם היו שרוטים שם,
כמו צלקות, ואי אפשר לנקות צלקת. איתמר הרים את ראשו וענה "על
מה אני ל-א חושב?" ענבר חייכה חצי חיוך ונשקה לו על הלחי.
מיכל, אמו של איתמר, נכנסה לחדר הגדול והלבן, ואיתמר הסתכל בה
בהערצה, כאילו הגיעה התרופה למחלה של עדן. מיכל הסתכלה בו,
הסתכלה בעדן וחזרה והסתכלה בבנה.
מיכל היתה על סף דמעות ובכל זאת הצליחה להוציא את המילים "אני
אוהבת אותך, אל תדאג". זה לא עזר, כי איתמר כבר ידע את זה. אבל
זה עידד אותו לשמוע את זה שוב ושוב. "אל תדאג, איתמר, הכל יהיה
בסדר, אני דודה שלך, אני לא אשקר לך! אני מבטיחה ש..." "ענבר,
אל תבטיחי לי שטויות. היא כבר שבוע שלם ככה... אני...", איתמר
ניסה לדבר, אבל ידע שאם יוציא עוד מילה אחת מהפה, הוא פשוט
יתחיל לבכות. המכשירים התחילו להאט וצפצופיהם היו יותר ויותר
חלשים ואיטיים. "מה זה אומר?!", שאל איתמר, שהדמעות כבר החלו
פורצות מעיניו הכחולות. הרופא נכנס בריצה לחדר וביקש שכולם
יצאו. איתמר הסתיר את פניו בכפות ידיו ובכה. ענבר ליטפה את
שיערו השחור כפחם וחיבקה אותו. היא הייתה אישה גבוהה וצנומה.
היו לה ידיים דקות כאלה וכשהיא חיבקה מישהו, אותו מישהו היה
מרגיש כאילו היא עוד שניה תעוף עם הרוח. "אני מרגיש שהיא מתה",
לחש איתמר. הוא יצא מבית החולים בריצה. הוא יצא לטיול בפארק,
נתקל באנשים. הוא פשוט רץ ורץ... "אני אוהב אותך, עדן...", הוא
לחש לעצמו, עד שהלחישות הפכו לדבור והדיבור - לצעקות. "אני
אוהב אותך!! תתחתני איתי, עדן! אני אוהב אותך!!!"

"הלו?", ענתה מיכל לטלפון הסלולארי. "כן, זאת מיכל עפרוני. מי
זה?"
הטלפון נשמט מידיה. היא החלה ממלמלת כל מיני דברים, עד שהם
נהיו ברורים יותר. "זה לא קורה לי, זה לא יכול להיות... הוא
לא... זה לא יכול לקרות לי! עד שעדן מתייצבת, איתמר... אני לא
מאמינה..."
היא רצה למעלית וירדה קומה אחת למטה, כשענבר בעקבותיה, מנסה
להבין מה קורה. מיכל רצה ורצה עד שהגיע לעוד חדר גדול ולבן.
"חדר מתים", היה כתוב. "כן... זה... ההה", מיכל נאנחה ודמעות
החלו זולגות מעיניה במרירות. "זה איתמר שלי... איתמר שלי!!!"