"10 לאוגוסט נשמע תאריך טוב לחתונה, לא, עופר?"
"הממ... כן, אחלה תאריך". כאילו אזכור אותו בעוד שנה, מה היא
נזכרת להתלבט לגביו אחרי ששלחנו את כל ההזמנות? "לילה טוב, יפה
שלי, אני צריך לקום ברבע לחמש".
איזה כיף לי, עומד להירדם, עם חיוך מרוח על הפנים, שוכב על צד
שמאל, אשתי לעתיד, מיטל, צמודה אלי וחבוקה בין זרועותיי, ממש
כמו שתי כפיות צמודות. זהו, שנתיים וחצי ביחד... הגיע הזמן
להתחתן. הבטחתי לעצמי שאעשה זאת רק לאחר תואר שני וטיול בן חצי
שנה שיכסה חצי גלובוס. לפחות יש תואר ראשון, עבודה טובה
וכיסיתי בשבוע פה, שבוע שם, איזה שמינית אירופה. לא נורא, אני
אוהב אותה והגיע הזמן. סך הכל, אני כבר בן 28, יושב טוב, יש לי
ג'יפ ומשכנתא, אפשר להמשיך הלאה...

איזה כיף לחזור הביתה, 2 בצהריים, הבטן שלי כבר מנהלת
מונולוגים עמוקים רבי משמעות עם עצמה לגבי מה שהיא תקבל לארוחת
צהריים, ואיך אני אוהב את האוכל של מיטלוש, גם יפה שלי וגם
אופה שלי, מפנקת אותי בכל דרך אפשרית, אך עם זאת גם קצת
עקשנית, אבל אני מבין אותה, אשה זו אשה זו אשה. כבר אחרי
הסיבוב וחצי של המפתח בדלת, אני מריח מנגו מבושל ואז הבטן שלי
משתוללת ולוחשת לי איך היא הולכת לפרק את העוף המבושל במנגו
לגורמים-גורמים. והנה היפה שלי, האשה שלי, כולה שמחה לראות
אותי, ממש מתחרה בסושי, הכלבה שלנו, שבכל פעם שאני נכנס הביתה
משתדלת לא לפסוח על אף חלק בבגדיי ובגופי עם הלשון שלה, אבל
מיטל מנצחת, סושי מקבל את הליטוף ואחריו בעיטה עדינה, רק בגלל
שאני אוהב את המכנס שלי יבש מריר, ומיטל מקבלת חיבוק חזק,
הדוק, מלא אנרגיה ונשיקה במצח, בלחי ובשפתיים הורודות והיפות
שלה. באמצע החיבוק, מזכירה לי הבטן, על ידי אפקט מכונת כביסה
עדין ושיעול מנומס וקל, כי העוף במנגו שלידנו הוא אינו ליופי,
אלא למטרת התענוגות והשובע.

לאחר שהבטן הודתה לי על ידי שהפגינה שקט תעשייתי ונפיחות קלה,
התחלתי לפנטז על המיטה, כשבפנטזיה כלולה מיטל כמובן, אז קמתי
ופתחתי את החגורה, הורדתי נעל אחת... "אני צריכה ממך שתביא לי
מהבית שלי את המחשב לפני שאתה הולך לנוח, אני חייבת לעוף
לעבודה וצריכה לעבוד על משהו דחוף הערב". איך ידעתי שאין דבר
כזה 'יום מושלם'... "את לא יכולה להביא אותו איתך כשתחזרי?",
זו היתה שאלה מיותרת. "איך אני ארים את המסך ואת המדפסת? לבד?
אני צריכה גם שתחבר לי אותו, אני הולכת לשבת עליו כל הלילה,
אני צריכה להגיש את העבודה שלי לפרופסור גולדבלום מחר!" "נו,
טוב, יש ברירה? מקסימום, אם נראה בדרך את גולדבלום, אז נדרוס
אותו בטעות ונעשה פרסה הביתה".

איזה מזל שהבית נמצא במרחק של רבע שעה נסיעה, אני אספיק לישון
איזה שלוש שעות לפני המשחק בערב. בכניסה לבית, יש במקום פעמון
מן ציפור, עם חוט שיוצא מאיפה שאמורים לצאת דברים אחרים אצלה
וכשמושכים אותו, היא עושה רעש של פלאפון שעומדת להגמר לו
הסוללה, לפחות ההורים לא בבית, רק שיר, אחותה הקטנה, איזה מזל
שלא אצטרך לשמוע שוב על המניות של אביה ועל הצרות של אימה, יש
אנשים שפשוט לא נמאס להם לחלוק, לספר ולנפח בפני כל עובר ושב,
מזל שמיטל לא כזו. לאחר שהציפור סיימה לגמגם איזה צלצול, עברו
מספר שניות ושיר פתחה לי את הדלת, עם חולצת בטן ורודה ומכנס
לבן, יותר צמוד ויותר קצר מהחולצה, שלא משאיר הרבה מקום
לדימיון או מקום לשים משהו בכיסים שלו... ושיר מחייכת אלי,
חיוך מתוק, כמה שהיא מזכירה את אחותה, אבל יותר טהורה, חלקה,
בתולית, ויותר... יותר. "היי, עופר! מה נשמע?", קופצת עלי
ומחבקת אותי חזק, חיבוק ספק אפלטוני, "באת לקחת את המחשב?",
שואלת כאילו מצפה שאבוא בשביל משהו אחר, "היי, שיר, מה איתך?
איך החופשה שלפני הגיוס?", שואל בנימוס ובטון שמושפע מהלם קל
מעוצמת החיבוק שקיבלתי. "אני מנצלת כל דקה ודקה, חוסכת כסף,
כדי שאוכל לנסוע עם חברות ליוון בספטמבר ומשתדלת להנות מכל מה
שיש לעולם להציע לי כל עוד אין לי דאגות..."
אחחח, כמה שהיא מזכירה לי ימים עברו... תקופות שהייתי מוכן
לחזור אליהן ולהישאר בהן.

בעודה עולה במדרגות לפני ומלווה אותי לחדר הנטוש זה זמן מה של
מיטל, אני תופס את עצמי מסתכל על ישבנה ואני תופס אותה קולטת
את זה. מיד השפלתי מבט לשנייה והחזרתי מבט רציני, והיא...
מחייכת חיוך מתוק, כאילו מבינה, מזמינה... לאחר שנכנסנו לחדרה
של מיטל, התיישבה שיר על המיטה וצפתה בי מפרק את המחשב. לרגעים
אחדים, מרוב שהחוטים שמאחורי המסך היו מסובכים ולא ממש
סימפטיים וקצת מאיימים על שעות השינה שלי לפני משחק הכדורגל,
שכחתי כי שיר בכלל איתי בחדר, לרגע הרגשתי נשימה בעורפי ואז
ידיים על מותניי, לרגע קפאתי, לא ידעתי אם אני חולם חלום שאני
אמור להתעורר ממנו מזועזע, מוצף במוסר, בעקרונות ובנאמנות
למיטל.
אז פשוט הסתובבתי, ידיה של שיר נשארו על מותניי, רק שעכשיו
הייתי עם הפנים אליה והיא הסתכלה עלי וחייכה, התחלתי להזיע
ומעט לרעוד, ספק מהלם, ספק מהתרגשות. "אני רוצה אותך מהיום
הראשון שנכנסת בדלת ביתי", אמרה לי והתחילה להיצמד אלי, משום
מה רציתי לשאול אותה מה היא עושה ולהעיף אותה ממני, אבל הפה
שתק וידי נשארו במקומן... "אני לא אקח אותך מאחותי, אבל אני
רוצה שנממש את הפנטזיה שלנו לפני שתתחתנו, אני יודעת שאתה רוצה
את זה לא פחות ממני, אני רואה איך אתה מסתכל עלי". התחלתי
להרגיש את הלב שלי עומד לבקוע מהחזה ועוד משהו עומד לבקוע
מהרוכסן, היא קירבה את שפתיה אלי, נשארתי קפוא, לא זזתי
מילימטר ואז התרחקה ממני. "אני בחדר שלי, מתארגנת ומחכה לך, אם
תבוא אלי בעוד 5 דקות, אני אחכה...", המשיכה להתרחק ממני, יצאה
מהחדר כשהיא הולכת אחורה, עיניה לא משו למאית השנייה מעיניי
וסגרה את הדלת... לאחר חצי דקה, שבה רק קלטתי מה קורה, צבטתי
את עצמי, חזק, וזה כאב, אני לא חולם... התיישבתי על מיטתה של
מיטל, תפסתי את ראשי בין ברכיי וחשבתי מה אני עושה... הסתכלתי
על השעון, אני מניח שכבר עברה דקה, ישבתי ובהיתי בשעון, בהיתי
במחוג של השניות והוא נהיה יותר ויותר איטי משנייה לשנייה,
הרגשתי כאילו אני יושב שם שעה ולפתע הבחנתי כי עברו 4 דקות,
הסתכלתי על תמונתה של מיטל שהיתה מונחת על יד השעון ושהבחנתי
בה רק עכשיו... קמתי בתנועה מהירה וחדה, תפסתי את עצמי ויצאתי
כרוח סערה מהחדר, ירדתי במדרגות במהירות וכמעט שעפתי כמו
סופרמן, פתחתי את דלת הבית ויצאתי אל האוטו, חיפשתי את שלט
האזעקה בכיסי. לפתע הרגשתי חיבוק כזה חזק מאחוריי עם נאקת בכי
של שמחה, וזיהיתי, זו מיטל, מה היא עושה פה?? הסתובבתי אליה
והיא חיבקה אותי כל כך חזק... "אני כל כך אוהבת אותך, אני
ידעתי שאני סתם פרנואידית, חשבתי שיש לך משהו לאחותי, הרגשתי
לפעמים שכשאתה מדבר איתה, יש משהו בעיניך שרוצה אותה, הרגשתי
שיש ביניכם מתח מיני גדול מאוד שאתה נשאב אליו והייתי חייבת
לדעת בוודאות כי אני טועה לפני החתונה". חיבקתי אותה בחזרה
בחוזקה, הרגשתי מחנק בגרון שאיים לפרוץ החוצה... מזל שאני תמיד
שומר את הקונדומים בתא הכפפות של הג'יפ...