אז הוא חייך ואמר לי, "עוזי, אם אתה מטומטם, אז אני קיפוד".
אחרי משהו כמו רבע שעה, אולי יותר, הפסקתי לצחוק. התנשמתי
בכבדות, חיבקתי את הסרעפת שכאבה כל כך.
כשחזרה אליי יכולת הדיבור, עניתי, "מאיפה אתה מפליץ את השטויות
האלה??".

קודם כל, לא קוראים לי בכלל עוזי. שנית, אני דווקא כן מטומטם.
ומה בכלל קשור קיפוד, רק אלוהים יודע. ולפתע, דני הסתכל אל תוך
עיניי וניתר אליי במהרה מהכורסה. הוא נישק אותי על השפתיים,
נשיקה לחה ומשתפכת. הרגשתי את הלשון שלו על שפתיי.

דחפתי אותו בכוח, והוא עף על השטיח. ניגבתי את שפתיי עם כף
ידי. שוב התקשיתי לנשום.
ישבנו ככה בלי לדבר במשך כמה דקות, אני על הכיסא, ודני על
השטיח.
התבוננתי בגופו של דני, בקצב מצמוץ עיניו, בתדירות נשימותיו,
ברעידות ידיו.
חשתי איבה כלפיו באותם רגעים. הוא ראה אותה בעיניי, ובדו-שיח
בלי קול הוא הביע עלבון.
ואז יערה נכנסה לחדר. דני קם וברח החוצה, כשהוא טורק את הדלת
מאחוריו.

היא התיישבה לידי, ובעודי מתנשם, היא נישקה אותי.
דחפתי אותה על הרצפה, ורכנתי מעליה.
במשך כחצי שעה, טעמתי מבשרה, הרחתי את עורה, הקשבתי
לגניחותיה.
ובעוד שזרעי שוחה לו במעלה גופה, יצאתי מהחדר, וסגרתי את הדלת
בטריקה.

לא קוראים לי בכלל עוזי.