קשה. קשה להשתחרר מהצבא. כשיצאתי בפעם האחרונה מהבסיס, אחרי
שתיחקרו אותי במשך שעתיים איך העזתי לתפוס את מקומו של חייל
עייף אחר, שהיה יכול ליהנות מהמקום שלי בקורס. לא היה לי מושג
לאן אני הולכת. כלומר, ידעתי לאן אני הולכת, נסעתי הביתה, אבל
החיים שלי נראו די אבודים.

הצתתי סיגריה וסחבתי את עצמי לתחנת האוטובוס. המשא הצבאי תקוע
לי בראש, ולו ריד על האוזניים.
כמה שבועות קודם לכן נסעתי לדבר עם הקב"נית של בה"ד שבע על
נדודי השינה שלי ועל תחושת האובדנות שמעירה אותי כל בוקר.
כשישבתי באוטובוס הכתה בי התחושה המחליאה, שהבחורה שיושבת מולי
לא רואה מולה אדם עצוב, אלא חיילת עצובה. ההלם הזה גרם לי
לבכות בפגישה עם הקב"נית, שהזכירה לי יותר מכל דבר אחר את אמא
שלי, ובסופו של דבר הביא אותי לתחנת האוטובוס, בדרך לתחנה
המרכזית. קו חמישים וחמש הארור בושש להגיע, ואני שנאתי אותו
ואת עצמי. כמה מאמץ הייתי צריכה להשקיע כדי להסיט את המבט שלי
מהסיגריה לכביש ובחזרה. מה אני הולכת לעשות עכשיו, לעזאזל?

אחרי נצח האוטובוס הגיע, ועליתי עליו. שתי זקנות קשקשו בזמן
שהושטתי לנהג כסף עבור הנסיעה. "סיגריות מסוכנות ואזבסט מרעיל,
הכל אסור היום", והזקנה השניה הנהנה. כולם יודעים, אבל למי
אכפת. החזרתי את לו ריד לאוזניים שלי, כדי לא לשמוע.
התיישבתי בספסל האחורי, וראיתי את הזקנים קשי היום של רמת-גן
עולים לאוטובוס. החזרתי את העיניים לנוף המדכא שבחוץ. עוד בנין
מתקלף, עוד חבורה צעקנית של נערים, עוד תאונת דרכים, ופקק
שמשתרך מאחוריה. למרות האזניות שמעתי את הנהג קורא בכרוז
"רכבת". הנסיעה הזו נגמרת סוף-סוף, עוד מעט.

כשירדתי בתחנה המרכזית שוב איבדתי את עצמי בתוכה. קומה ארבע?
איפה קומה ארבע? מי האידיוט שתכנן את המבוך המכוער הזה? מצאתי
את עצמי משוטטת  באזורים האפלים של התחנה, שריקים כמעט לגמרי
גם באמצע היום. זקן אחד התהלך ליד הרציפים בקומה השניה, ופתאום
התיישב כשגבו מופנה לקיר והתחיל בוהה קדימה, לחלל שלפניו. לא
רק אני נתקעתי היום.
מצאתי שירותים ציבוריים מלוכלכים בקיא. נכנסתי לתא הפחות מטונף
שבהם, והחלפתי את המדים המסריחים בבגדים שהבאתי מהבית.
השמנתי.

עליתי לקומה שש, והתיישבתי ליד הרציף של קו תשע- מאות. לו ריד
קונן, ואני הרצתי בראש מחשבות על מנת יתר ומוות עטור תהילה
בגיל עשרים ושבע. למה אני נוסעת הביתה בכלל? במילא אין שם שום
דבר שמחכה לי. היושבים בתחנה כבר לא ראו בי חיילת עצובה, אלא
סתם בחורה עצובה, אבל פתאום לא הצלחתי למצוא שום הבדל.

ברציף האוטובוסים השבור והמקושקש, ישבתי וחיכיתי לקו שייקח
אותי ליום הראשון של שארית חיי. גם לו לקח המון זמן להגיע.