אני מקלידה עצמי
חלקים - חלקים
אל תוך המסך הבוהק
שבחשכת חדרי.
אחת בלילה, ואולי יותר
וכשאני עוברת אל תוך המימד האינסופי
גם לא בזמן
מצידו השני של הצג
אני רואה אותך
קורא את מילותיי החתומות
הנותרות עדות אילמת מאישון ליל לא רגוע.
רציתי שתדע שאני חושבת אותך
בו בזמן שאני כותבת את תוכי
החוצה
אל תוך מילים, שורות, בתים
ממוענות למי? לקורא הנאמן
שבנאמנות הסייבר מתחקה אחר עקבותיי הנעלמות
הנחתמות באותיות שחורות שכך רקמתי
על צג מחשב בוהק בתוך חשכת חדרי. אחת בלילה.
רוצה שותף למחשבות
שמסתובבות בראשי כדג זהב
בתוך אקווריום עגול, צפוף,
המסתתר מאימת השינה המתקרבת.
רוצה לנוע, להמשיך, למצוא קיום נצחי
כמו יצירה בתוך פינה של פורום שירה,
נרקמת בסביבות אחת בלילה, נותרת לתמיד. |
