[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יונתן קרא
/
שניים

היא הייתה כתם, שהיה קשור לחבל, ונע כמו טרזן לעבר החפץ שהיה
מונח במרכז המעגל הקדוש לדרואידים. היא תפסה את החפץ, תליון
יקר ערך, המשיכה עם תנופת החבל, עזבה, שני גלגולים, אדמה, והיא
כבר הייתה בריצה מהירה.
זה היה קל, היא חשבה לעצמה.
היא בקצה הדרומי של היער, את זה היא ידעה, ברגע שהיא תצא ממנו
היא תרגיש בטוחה יותר. ליער הזה היו עיניים, היא הייתה יכולה
להישבע בזה, אילו הייתה מאמינה באל כלשהו.
היא נעה בחן שהיה מעבר לאנושי, כל תנועה שלה נועדה לקדם אותה,
נוחתת בשלמות אחרי קפיצה, צעדים גמישים וקלילים, מהירות
מסחררת.
אור!
זה סימן את סוף היער, מעבר לזה היה החורש, ואחריו, מישור, שם
היא תהיה בטוחה יותר. הדרואידים ועוזריהם היו ביער הזה, הם היו
חלק ממנו. אבל היא הערימה עליהם, היא הייתה הטובה מכולם. פרט
לאחד, אולי, וזה בעיקר מה שביקשה לבדוק.
הסייר האגדי, אפילו בין חברי מסדרו האגדיים, הוא מי שצריך היה
לרדוף אחריה, ולפי הסיפורים עליו, גם היה לו סיכוי.
שמש!
סוף סוף בחוץ. היער נגמר, הביטחון העצמי שלה גבר, ועמו האכזבה,
שמיהרה להעלם. בקטע המעבר בין יער לחורש עבר צל, בקושי נראה.
זה אפילו לא היה צל. זה נראה כאילו היער עצמו זז. היה ברור לה
מי זה. היא הגבירה את הקצב.


זעקתם של הדרואידים עדיין הייתה במוחו, אובדנם היה ברור. תליון
הטבע נגנב ובלעדיו, ימות עץ החיים, מקור כוחם של הדרואידים.
גיילן נע בחשאיות שהסיירים היו ידועים בה, למרות שהכיר את מי
שהוא רדף אחריה, מסיפורים. הוא נע מהר, מהר יותר מהדמות, למרות
שהיה מוכרח להודות שהיא נעה מהר. אבל זה היה היער, והוא היה
סייר. הוא צפה בכל תנועה שלה, עוקב אחריה ומתלבט רק לרגע קל
האם לרדוף אחריה בצורה הוגנת אל מחוץ ליער, עם חיוך שקט על
שפתיו, הגביר גיילן את מהירותו.


סוניה ידעה שהוא מתקרב. היא לעולם לא תשיג אותו, ולמרות שהיא
רצה מהר, הוא רץ מהר יותר. היא החלה להעריץ אותו. קצת. בכל
זאת, הוא עמד להפסיד.
היא התקרבה לצוק. מתחתיו העמק שלה, בו גדלה. במרכזו, חורשה
קטנה, ובתוכה - הבית. שם היא תהיה מוגנת. היא בדקה את ידה.
הטבעת עדיין שם. בכל זאת הוא עמד להפסיד.
הצוק כבר היה קרוב, היא הרגישה את הרוח החזקה בקצהו. היא דרכה
על הקצה, סובבה את היהלום בטבעתה, וללא היסוס, קפצה.


גיילן ראה אותה מתקרבת אל הצוק. הוא לא חשב שהיא תעשה מה
שעשתה, זה לא התאים. אבל היא עשתה זאת. רגע אחד היא רצה על קצה
הצוק, וברגע שלאחריו - היא קפצה. כאשר הגיע לקצה בריצה, הבין
מה קרה. חיוכו שנעלם לכמה רגעים, חזר, כמו חיוך של מבוגר לילד
שמרמה.


טבעת התעופה עשתה את שלה. סוניה ריחפה למטה וכעבור שניות נחתה
בקלילות על האדמה שהכירה כה טוב. היא הסתכלה למעלה, הוא כבר לא
היה שם, הוא בטח ינסה להקיף. זה ייקח שעות. על כל מקרה, סוניה
לא אהבה לקחת סיכונים, בייחוד כשמדובר באגדה. היא החלה לרוץ,
משקיעה את כל כוחה.
החורשה כבר נראתה בבירור. מבט אחרון למעלה, הכל ריק. אין נפש
חיה, פרט לעיט, שהסתכל למטה, כנראה צד לו. היא הייתה במרחק
פסיעות אחדות מהחורשה כאשר שמעה את העיט חותך את האוויר, ועט
על טרפו. ציד מוצלח, היא איחלה לו, שלי היה כזה, חשבה בליבה.
היא הרשתה לעצמה לחייך, תחושת הניצחון שלה הייתה מושלמת,
מתוקה. היא הייתה הטובה ביותר.
היא נכנסה לחורשה, מרגישה בטוחה, מכירה כל עץ, כל אבן, כל עלה.
עמוק יותר ויותר, הביתה. ואז, לפתע, משומקום, עט העיט למטה,
מבין העצים. היה משהו מוזר בעיט הזה. הוא החל לגדול. כאשר עצרה
מולו, ניצב מולה אדם לבוש גלימות ירוקות, ברדס מכסה את ראשו
וסמל החד קרן טבוע על גלימתו, מעל ליבו. ידו הושטה לפני פניו,
קומצה לאגרוף, בעוד ידו השנייה כסתה אותה. הוא קד לפניה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר לשלוח
סלוגן בערום?







עו"ד שמעון
מזרחי, נודיסט,
נרקסיסט
ואקספרסיוניסט
כותב סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/99 3:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן קרא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה