לסתיו יש את החדר הכי יפה שראיתי בחיים.
היא לומדת בכיתה שלי, ילדה יפה ונורא שקטה עם מבט עצוב תמידי
בעיניים.
אף פעם לא מדברת יותר ממה שצריך. עם שיער שחור ועור בהיר בהיר,
מראה של בובת חרסינה.
אף פעם לא היינו חברות, היא הייתה החברה הכי טובה של ליאת,
תמיד הסתובבו יחד, לי היו החברות שלי.
ישבתי בכיתה ליד מירי, החברה הכי טובה שלי. אחרי שדיברנו בכל
השיעורים נמאס לבסוף למחנכת והיא העבירה אותי מקום, ליד סתיו.
עכשיו אולי אתם מצפים שני אספר שאני וסתיו נהיינו החברות הכי
טובות.
אז לא.
אבל לפחות התחלנו לדבר קצת, וזה היה די קשה, כי כמה שלא
ניסיתי, ואני בעצמי די ביישנית, כמעט ולא הצלחתי לדובב אותה.
יום אחד היא הזמינה אותי אליה הביתה, הסכמתי.
היא גרה בבית גדול עם חצר, ממש מפואר. עלינו לחדר שלה ובכניסה
נדהמתי, נשארתי לעמוד שם כמה דקות, אני חושבת שפי היה פעור.
סתיו התיישבה על המיטה כאילו כלום. היא כנראה חשבה שאני מתנהגת
מוזר, מצד שני אולי היא כבר רגילה לזה.
החדר שלה היה מלא מלאכים. מלאכים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים.
הם היו על השולחן, על השידות, על המדפים, על הקירות, בכל מקום
היו מלאכים, וזה היה כל כך יפה...
התיישבתי על המיטה לצידה והתבוננתי בה במבט שואל, החדר נראה
ממש קסום, פחדתי להוציא הגה כדי לא להפר את הקסם הזה. היא
התעלמה מהמבטים שלי.
הייתי אצלה בערך שעתיים. רוב הזמן שתקנו, אני לא יכולתי להתעלם
מהמלאכים וכל הזמן הסתובבתי בחדר,הסתכלתי על כל אחד ואחד מהם.
סתיו המשיכה לשבת על המיטה, שקועה במחשבות.
למחרת הגעתי לבית הספר די מוקדם, אף אחת מהחברות שלי עוד לא
הגיעה, ראיתי את ליאת יושבת לבד וניגשתי אליה. דיברנו קצת על
כל מיני שטויות, אחרי כמה זמן נגמרו לנו נושאי השיחה ונשארו
עוד כמה דקות לצלצול.
סיפרתי לה שהייתי אתמול אצל סתיו ואמרתי כבדרך אגב שיש לה חדר
מאוד יפה ושמאוד אהבתי את המלאכים.
ליאת הרצינה ומלמלה משהו לא ברור.
לאחר כדקת שתיקה היא אמרה ש"המלאכים זה לא סתם".
יותר מזה היא לא הוסיפה ואז, רגע לפני הצלצול נכנסה סתיו
לכיתה.
המורה לא הגיעה והיה לנו שיעור חופשי.
ישבנו, אני וסתיו, ולבסוף אזרתי אומץ ושאלתי אותה על המלאכים,
אם יש להם משמעות. הייתי בטוחה שהיא תענה בתשובה מתחמקת כלשהי
אך להפתעתי היא התחילה לדבר.
היא דיברה לאט, ראיתי שקשה לה לספר את זה.

היא סיפרה שהכל התחיל לפני כמה שנים,אז נהרג בנם היחיד של
חברים של הוריה בצבא.היא ראתה מקרוב את הצער והאבל, היא קיבלה
את המוות שלו די קשה.
מאז, כל פעם שראתה בטלויזיה או קראה בעיתון על חייל שנהרג היא
התחילה לבכות, וישבה מדוכאת במשך כמה שעות. אם היא גם שמעה את
אחד מהוריו או בני משפחתו של ההרוג מדברים, מספרים על הרגשתם
וכמובן בוכים הייתה גם היא מתחילה לבכות ובשעות הבאות לא הייתה
מדברת עם אף אחד ולא הייתה חושבת על שום דבר אחר, דכאון
טוטאלי.
יום אחד היא דיברה על כך עם אימה. היא שלחה אותה מיד
לפסיכולוג.
שלא עזר בכלל. הוא לא הבין לליבה, אמר לה שהיא צריכה לשכוח מכל
החיילים שנהרגים ולא לראות חדשות, ושתתרכז רק בחיים שלה.
איך אפשר?
אחרי כמה פגישות היא הפסיקה ללכת אליו, הוריה לא הצליחו לשכנע
אותה לחזור ולנסות שוב.
פעם, ביום שבו מתו שלושה חיילים,, אחרי כשעתיים של צפיה
בטלויזיה ובכי בלתי פוסק לקחה אותה אימה איתה לקניות, הא הלכה
בלית ברירה.
הן נכנסו לחנות מתנות עם כל מיני בובות ופסלונים. פתאום בין כל
הפסלונים ראתה סתיו מלאך קטן, עם מבט עצוב בעיניים. מיד היא
נזכרה באחד החילים ההרוגים מהיום. היא קנתה 3 מלאכים כאלו
ואיכשהו הרגישה קצת יותר טוב כשהגיעה הבייתה והניחה אותם על
המדף.
היא לא הצליחה להסביר את זה לעצמה אבל מאז בכל פעם שחייל נהרג
היא קנתה מלאך, לזכרו.
זה הקל עליה, הקל על ההתמודדות שלה עם מות החיילים.
כאילו כך הם יודעים שהיא זוכרת אותם ולעולם לא תשכח, תמיד
המלאכים יהיו איתה בחדר, להכיר לה אותם.

כשגמרה לספר מחתה דמעה מעינה ואמרה שאתמול קנתה מלאך חדש.
אחר כך הצטרפו אלינו כמה בנות והתחלנו לדבר על איזו סדרת
טלויזיה, סתיו ישבה בצד ושתקה, כרגיל.
חשבתי שאחרי שפתחה ככה בפניי את ליבה נתקרב אבל היחסים חזרו
להיות כמו קודם,כמעט שלא דיברנו, כאילו שהשיחה הזאת לעלום לא
התקימה.

עבר בערך חודש, ויום אחד סתיו לא באה לבית הספר. הנחתי שהיא לא
מרגישה טוב או משהו דומה.
אחרי בית הספר הלכתי לקניון, סידורים.
פתאום ראיתי אותה יושבת על ספסל, רגליה צמודות, ידיה משולבות,
בוהה באויר.
"היי" אמרתי לה. היא המשיכה לשבת כך, בלי לזוז, לא שמה לב.
"הי סתיו!" הגברתי את קולי, היא כאילו נתעוררה באחת ,פתאום היא
ראתה אותי ונאנחה אנחת הקלה. אחר כך מלמלה משהו...הנחתי
שהתכוונה להגיד שלום.
"מה קרה? מה את עושה כאן? למה לא באת לבית הספר?" התחלתי
להמטיר עליה שאלות. "היה משעמם בלעדייך" הוספתי, שתהיה לה
הרגשה טובה.
היא שתקה. לאחר כמה שניות הוציאה שרשרת זהב דקיקה שהיתה על
צווארה, מתחת לחולצה.
ואז ראיתי את התליון, זה היה תליון מקסים של מלאך קטן מזהב
ועליו אבנים קטנות מבריקות, אולי יהלומים.
התבוננתי בו קצת, הוא היה כל כך יפה, והיה בו משהו מיוחד,משהו
מרגש.
פתאום, בתנועה חדה ומהירה היא לקחה את השרשרת החזירה אותה
למקומה, מתחת לחולצה. "שיהיה קרוב ללב", היא אמרה בשקט, בקול
נוגה.
המשכתי להסתכל עליה, ילדה כל כך יפה שנפשה מלאה בכל כך הרבה
עצב.
"אח שלי". היא אמרה לבסוף.