אני יושבת בחדר אמבטיה של רווק טיפוסי, מזיעה מחום ולחות של
אוגוסט תל אביבי. האדים ממלאים את הכוך המוזנח, מספיקה עוד
לראות מבעדם את מה שכבר ממילא ניחשתי כשנכנסתי על פי הוראתו של
הבחור הזה, שאמא שלי והוא למדו באותה השכבה בביה"ס היסודי,
אמבטיה שומנית, מלוכלכת ומינימאליסטית, מאובזרת בשמפו זול בריח
לימון ושארית סבון מוצק בסבוניית חרסינה שבורה ומחורצת בסדקים,
נימים-נימים של טינופת שחומה-צהבהבה רבת שנים. מנסה להסתגל
לאמבט המים הרותחים שהוכן עבורי, סוקרת את משמניו הילדותיים של
גופי בהבעת בוז וחוסר שייכות, כאילו גופי ואני לא אחד הם,
מעדיפה לחשוב עליו כעל גוף זמני. אורח שיעזוב בקרוב ובלכתו
יותיר חלל שיתמלא במקומו בגוף דוגמנית ארוך וגבעולי.
מזל שקיץ עכשיו,עוברת בי מחשבה, אני מדמיינת בחלחלה כיצד יכול
היה הבחור להובילני לאמבט מים צוננים אילו נפגשנו בינואר חורפי
וקר, "גוף האדם צריך לזרום, טראומות של חום וקור אינן טובות
לו", פורש הרווק בפניי תיאוריה, ראשונה מסדרת תיאוריות חדשות
ולא מוכרות שמותירה רושם כלשהו על חמש-עשרה שנותיי, "ולכן, מים
חמים בקיץ ומים קרים בחורף". פרש לפניי את משנתו, תוך כדי
סקירת שתי וערב מביכה וחודרנית של מערומי.
עם מבט מרוצה בעיניו, הוא הוביל אותי אל תוך המים הרותחים,
בוחן שוב את  הרגע והמצב, מלטף בהנאה את בטנו העגולה השלוחה
קדימה ככרס תינוק שטרם השתטחה, הוא ניגש אל דלת הכניסה של דירת
הגג הרווקית שלו,נועל אותה, משם עבר אל מכתבתו, הכין ג'וינט
והצטרף אליי לתוך הרותחין.
גופו הערום מוצק וגמדי, לא שמן אבל קטן ודחוס, קרחת מתחילה,
עשרים ואחת שנים מפרידות בינינו, ממרומי גילי הצעיר והמתנשא
נראה לי המוצק פאטתי, זקן גמור.
מה בדיוק אני עושה כאן,חוזרת ומהדהדת בי השאלה ולא מניחה לי,
שאלה שעוד תחזור על עצמה הרבה פעמים בדירות ומיטות מזדמנות
שפקדתי בחיי. אני מתרווחת לי קלות באמבט, מוצצת בהנאה עשן מתוק
שמערפל קלות את חושיי ואת שאלותיי הנוקבות, מניחה שאלו הם
החיים הטובים: סמים, זיונים, טרמפים מרתקים-לפעמים מסוכנים-אל
תוך הלילה, ובנוסף, לא חלה עליי חובת הדיווח על מעשיי לאיש.
אלא שהמוצק נועל אותי בדירתו, לזמן לא מוגבל מבחינתו, והחל
מסביר, בערך כמו שהסביר לי את תיאוריית המים החמים והקרים ועוד
פילוסופיות משונות וחדשות לאוזניי הצעירות, כמו ריפוי
אלטרנטיבי, גלגולי נשמות, עידן חדש, "אני לא מאוהב בך, אבל את
מתאימה בעיניי מהרבה בחינות. נתחתן, אני אגדל אותך, יהיה כיף".
קובע-מבטיח לי המוצק. על אף הסלידה הקלה ממנו מציפה אותי
התרגשות, הצעת נישואין שהוצגה יותר כמו בחירת הפרגית הצעירה
והשמנה ביותר בלול, מתאימה למילוי אורז וצנוברים, או לפיטום
ברעיונות הוליסטיים. הצעה נטולת חן ורומנטיקה מרווק מזדקן חסר
חן, גמדי ומוצק. ובכל זאת אני גאה ומרוגשת, מתמתחת ונעה בקלות
במים, תחת ידיו המעסות, מגרות את אברי הנשיים, חודר באצבעותיו
לשלושת נקביי, צובט ומעסה את פטמותיי בידו השניה, מרוכז
במיומנות טכנית באזורים האמורים להביא אישה, גם אם עוד לא מלאו
לה חמש עשרה שנים, אל פסגת העונג כפי שפסגה זו נתפסת בעיניו.
ואני, ספוגת הנאה, מרגישה כאילו גופי התארך ואף השיל מעצמו
כמה קילוגרמים ברגע, מרוצה ורגועה לנוכח הידיעה שלא חייבת אהיה
לשאת לעד את שם התואר המגונה כל כך, שמודאגת כל כך הייתי בגללו
עוד שנים רבות קודם: רווקה זקנה.
וטרם הספקתי לגבש דעה אם טוב לי או רע, נעולה ושבויה בתוך אותה
דירת גג, עם הגמדי המוצק שמחליט בשבילי על הכל, פורש עלי חסות
מלאה, ואני ממלאת את תפקידי כמתלמדת, מתפקדת בתוך הסיטואציה
כפוסטמה חיננית, זרוקה ולא לגמרי טיפשה, לא מתכננת להימלט
מכלאי.
זוג חברים של כולאי הגמדי מופיעים ללא הודעה מראש בדלת הנעולה
מזה כמה ימים, זיק של חמה בעיניו של המוצק, הוא מכניס אותם בלי
חמדה.
הגיע הזמן להסתלק מכאן, עוברת מחשבה מהירה במוחי.  "ביי", אני
מתחמקת בזריזות מהדלת שטרם נסגרה מאחורי הזוג שבחן את התנהגותי
בפנים משתאות, במדרגות אני מהרהרת בעניין חתונתי עם הגמדי
שבוטלה זה עתה.