פעם אחרונה שהרגשתי מעין גאווה מהולה במבוכה להלך לצד אימי
הייתה כשהסתובבנו ביחד במרכז חולון, אוזני רותחות וגאות משום
שחוררו זה עתה והושמו בהן מן עגילי ביניים מכוערים עד להחלמה
"תוך שלושה ימים", הבטיח המחורר וירה באקדחו המאיים בתנוכי
הימני.
בשום אופן לא אתן בידי הצלף גם את אזני השניה, אני מחליטה,
שולחת אליו מבט זועם, שהרי הסתכל בי רגע קודם אל תוך עיני
והבטיח ששום כאב לא ילווה את החירור. פחד מצמית מלמסור את אזני
השניה משתלט עלי. "אל תעשי לי בושות", אימי מזרזת אותי, חסרת
סבלנות לכאבי. היא לא עומדת לצדי, כרגיל ואני מתרצה לצלף,
עלבון מהול בכעס בתוכי. מוסרת גם תנוכי השני לחירור, מודעת
לגודל הרגע, המסמן את תחילת ימי כהוויה נשית.
עכשיו אנחנו צועדות בפסאג'. אני מביטה לכל עבר, בודקת מסביב אם
מישהו מהאנשים החולפים על פני מבחין בשינוי שחל במראי. אף אחד
לא נראה מתעניין בי או בעגילי החדשים, הלא חינניים, המעטרים את
אוזני, תלויים באופן לא סימטרי, רבע מילימטר הבדל גובה בין
אוזן לאוזן. מוחי טרוד בהפרש הלא אסתטי, מנסה לבטל את מחשבותיי
הביקורתיות על עבודתו הבינונית של הצלף. נזכרת איך כמה שעות
קודם התייסרתי והתחבטתי, מתכננת כיצד אציג את נושא העגילים
לאימי בלי שאעלה את זעמה. יודעת שאני עלולה לחטוף ממנה סטירה
בפנייתי אליה, כולל הסבר בוטה על מוחי המלא שטויות. אבל לא. כל
כך הופתעתי מתגובתה המחייכת, משיתוף הפעולה שהפגינה. קשה לצפות
את מצב רוחה של אמא. והנה אנחנו צועדות ביחד, אמא וילדה
המתפתחת לנערה. אני משתרכת מאחוריה, מרוכזת באחוריה הענקיים
שנרעדים בקפיצה קלה מעלה, תוך כדי צעדיה הנמרצים ואני, מקווה
שלאחורי שלי מחכה עתיד אחר משלה, מעט מתביישת בה וגם מאוד גאה
בה.

עכשיו אני בת ארבעים. אתמול היא חזרה מברזיל עמוסת חוויות,
מתלהבת כנערה, היא מדברת בלי הפסקה ונראית לרגעים כל כך יפה
ורגועה שקשה לא להתאהב בה.
ואכן, בטני מוצפת לפתע, באופן בלתי צפוי לחלוטין, בחום ואהבה
אל האישה המקסימה הזאת, שנוגסת בחיים האלה כאילו היו תפוח מתוק
ועסיסי.
כמעט ויכולתי לומר לה שכך אני מרגישה עכשיו, אבל מבוכה ובהלה
השתלטו על הרגע המיוחד.
מאז שזכרוני עומד לי, הייתי עסוקה בתכונותיה השליליות. חיים
שלמים של שנאה וחוסר הערכה אליה.
שנים טיפחתי באדיקות ובמסירות עצמית את תדמית היתומה, למרות
שאמה אינה עדיין בין המתים. בכוחות על המשכתי להדוף את
ניסיונות ההתקרבות שלה אלי, בעקבות הולדת הנכדים.
וברגע אחד, ששכחתי לעמוד על המשמר, מציף אותי פרץ של אהבה
לאישה שכל כך השתדלתי לשנוא, לזכור ולא לסלוח.