[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אינגלברט כהן- חייו ופועלו של אומן מיוסר
"מדוע זאת, כאשר כותב אני, ניבטים אליי חיי מהדף עטופים בדוק
של ייאוש?" אינגלברט כהן, מתוך האוטוביוגרפיה שלו "חיים בצל
הגאונות- חלק א', מלידה ועד תיכון" 1998

פרולוג
יום ד' בוקר-3.10.2000
"בבוקר אביבי זה, השמש מאירה בחוזקה, כאילו מנסה לעוור אותי,
הכחול-כחול של השמיים משאיר אותי תשוש לאחר התקף נוסף של
אגרופוביה. הו, לו רק יכולתי לפטור את מוחי מאותה מחלה איומה
המונעת ממני לצאת אל העולם שכה אהבה נפשי. לו רק יכולתי שוב
לנדוד במחוזות ילדותי, לבקר שוב בפאבים האפלוליים שבהם ביקרה
אותי לראשונה המוזה.  הפחד התוקף אותי כל אימת שחושב אנוכי
לחצות את מפתן דלתי אינו משתווה לדבר אותו חוויתי בימי חלדי.
אפילו לא המחשבה על עונה נוספת של "ראשון בבידור" אינה יכולה
להשתוות לאימה מכווצת הלב שהחלה לפקוד אותי כאשר רואה אני את
חדר המדרגות והמעלית- הפתח אל "החוץ".
אימה זו היא שדוחפת אותי עכשיו להשלים את סיפורי שנשאר לא
מסופר ברובו בספרי הראשון "החיים בצל הגאונות". חששי הגדול
ביותר הוא שתאונה ביתית נפוצה תחיש את סופי לפני שאספיק להשלים
את העבודה ההרקוליאנית שלקחתי על עצמי: הבאת סיפורי המלא לכם
הקוראים כדי שאתם תהיו שופטיי, אתם ולא אותה חבורת אוכלי
הנבלות, דרי מדורי הספרות בעיתוני הסוף-שבוע. על כן ברוח זו של
ענווה שהייתה תמיד אחד מסימני ההיכר שלי, אני מביא את סיפורי
על דפים אלו למען תקראו, תבינו ואולי, אם ירשה זאת האל, גם
תאהבו."
פרק ראשון
ובו יסופר על צעדי הראשונים בכרך הגדול, משה והמאהבת של סבא.

לאחר שצלחתי את ים השיממון של שנות ילדותי ושנותיי בתיכון
הפרובינציאלי אותו עיטרתי בנוכחותי, הגיע תורה של המכונה
הירוקה והדורסת שכמו המיניטאור המיתולוגי דורשת אף היא את
קורבנותיהם של עלמי ועלמות חן שנעלמים בקרביה המהבילים. אלי
האומנות כנראה שמרו באותו יום גורלי, משום שחסו על נפשי הפריכה
וגופי הענוג. וכך פגם, שהיה למקור של עינוי בשנות נערותי (ראה
"חיי בצל הגאונות-חלק א', עמודים 256-437), אותו גב שצורתו
כנחש מתעקל, הוא זה שהציל אותי מלהיות בורג ירוק במחנה
השלישות. האם הייתה לאל תוכנית לגביי, שהעניק לי גב חלוש זה
כדי שתתחסן נפשי ותפתח אל הכאב שבעולם ואז תחלץ אותי מפי
המפלצת או שהייתה זו מקריות בלבד, חלקיק אקראי בכאוס שהוא
חיינו? היו אתם השופטים.
נחלצתי מהבקו"ם ומלא בפרץ של התרגשות, אצתי אל בית הוריי,
ארזתי את תרמילי ויצאתי אל עתידי, חמוש אך ורק בכשרוני, שעוד
הייתי עתיד לגלות כמה גדול הוא, ובנשיקתה של אימי הבוכייה
שצפתה בי נעלם מעייניה והולך אל עבר עתיד לוטה בערפל בעיר של
חטאים.
הגעתי אל תל אביב ביום גשום של חורף קצר,מאותם הימים שבוץ מכסה
את רצפת האוטובוס וריח הגוף של הסובבים אותך יכול להביאך לכדי
עילפון. באותם ימים לא ידעתי, לא יכלתי לשער שלא רחוק כל כך,
בעתיד, צפונה לי מחלה שתגרום לי להתגעגע אפילו אל ריחות
מבאישים אלו ואל האפרוריות הלחה. בורותי המבורכת הגנה עלי
בעודי מפלס את דרכי אל עבר הפאב של משה, שוטר לשעבר,אותה דמות
צבעונית, מיתולוגית, אותה אושיה תל אביבית שהייתה השראה לסיפור
קצר הנושא את שמה.
הפאב היה ריק, כפי שראוי שיהיה ביום שלישי בשעה חמש אחה"צ.
נכנסתי אליו, מנער את מטרייתי והתיישבתי ליד אחד השולחנות. משה
עמד מאחורי הבר, מנגב כוסות באיטיות מעיקה בעודו בוהה בשידור
חוזר של תוכנית בריטית שריצדה, עטורת- פסים על הטלוויזיה
הישנה. ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא צריך עובדים במקום אולם למשה
היו את עוזריו הנאמנים ולא היה צריך עוד נתמך. עם זאת, היה משה
חביב מספיק כדי להפנות אותי לבית קפה אופנתי בסביבה שידע כי
מחפש מלצרים. אספתי את חפצי וצעדתי לכיוון בית הקפה ושם לאחר
ראיון קצר התקבלתי לעבודה כמלצר מן המניין ב"not my cup of
coffee", מוסד ידוע ובדרכו להיות מיתולוגי משום שצלח את שנתו
השלישית ולא הפך לסושי-בר/מסעדה איטלקית והחליף בעלים רק 4
פעמים מיום פתיחתו. מאושר מיכולתי למצוא עבודה כל כך מהר, הגיע
הזמן למצוא מגורים הולמים. ביקור ב 6 דירות שורצות מקקים
וסטודנטים לקולנוע, הביא אותי אל המחשבה הכואבת שאאלץ למחול על
כבודי ולהיעזר בהורי. קולה של אימי בטלפון, רחוק כאילו לא עברו
רק 4 שעות מרגע עזיבתי את רמת-גן, הפציר בי לקחת את הדירה של
המאהבת של סבא.
סבי, זכרונו לברכה, היה איש אוהב ותומך. וכך בדרכו האוהבת,
תמך במשך 13 במאהבת שלו, גניה, והחזיק דירה שקנה עבורה בשיכון
בבלי. לאחר פטירתו מצאה גניה אהבה חדשה והדירה שהייתה רשומה על
שמו, עברה לידיו של אבי. המחשבה על אביו בזרועות אישה אחרת
מאמו דחפו את אבי להשכיר את הדירה אשר בדרך מזל התפנתה מדייריה
רק מספר ימים לפני הגיעי לעיר הגדולה.
הגעתי אל הדירה אשר בבבלי, כולי רועד ומותש לאחר יום מלא
בהתחלות חדשות והתרווחתי בכורסת העור. אכן, הגעתי אל נחלתי
החדשה.

פרק 2
ובו יסופר על גברת גורן, המוזה ובית הקפה.

כיצד אתאר את אותם רגעי ערות ראשונים, כאשר התחוור לי שאיני
עוד במיטת היחיד שלי בחדרי הישן העטור בפוסטרים של אייקונים
כמו ארנסט המינגווי וטום סלק, אלא בדירה חדשה, משלי, בעיר שכה
חלמתי עליה. זינקתי ממיטתי, שוכח לרגע את גבי העדין ויצאתי
בסערה מהדירה, היישר לזרועותיה ופרצופה המופתע של גב' גורן.
גב' גורן. השם לבדו מעביר בי עדיין צמרמורת של תשוקה מודחקת.
גב' גורן עם הבלונד מתוך קופסא, גזרה שדורשת תחזוקה שוטפת
והקמטים הדקיקים שנוספו בצדי עיניה לאחר שבעלה טייס הקרב א.
גורן, עזב אותה לטובת פקידה בת 18 מהטייסת. גב' גורן, שכנתי
מהדירה ממול.
לאחר שיחה קצרה, הציעה לי גב' גורן ל"היכנס לקפה",ואחרי מחווה
נאה זו של שכנות טובה,  חזרתי אל דירתי והתכוננתי אל יומי
הראשון בעבודה.
יש שיטענו שהיה זה ניסיון העבודה שלי ב"not my cup of coffee"
אשר העניק לי את ניסיון החיים והעומק, הכאב , אם תרצו, שאפשר
לי מאוחר יותר לכתוב את יצירת המופת שלי. אני עדיין זוכר את
פניו של האחמ"ש שהביט בי בזעזוע וזעקת השבר שלו פילחה את
האוויר "לא שמים קצפת בקפוצ'ינו!!!!!!!!!!!!!!", יושבי בית
הקפה פנו להביט באחת ביצור הנלעג אשר העז לבצע טעות שכזו
ופניהם המלגלגות היו כעול, צליל הלחשושים בער באוזניי וברחתי.
איני גאה בבריחתי מבית הקפה, אין זה זיכרון  שאני רוצה לחוות
שוב, צחוק הלקוחות עדיין עולב בי, אולם אני יודע שככל ניסיון
חיים גם לו יש סיבה שתתבהר ביום מן הימים. בעלבוני שוטטתי
ברחובות כנווד עד שרגלי הובילוני כבמעשה קסם חזרה אל הפאב של
משה. נכנסתי בדלת ובאחת נעלם האור הבוהק של שעות אחה"צ
באפלולית נוחה. כאשר התרגלו עיני לחושך היחסי בפאב, חזיתי בדבר
שעתיד לשנות את חיי באופן עמוק ומשמעותי, ראיתי את שחפית.
שחפית אומנית המיצג שעובדת בינתיים בתור מלצרית בפאב של משה.
שחפית שהפכה למוזה שלי. היא ראתה אותי מביט בה והפנתה לי את
גבה בתנועה אלגנטית של בוז טהור. מרגע שראיתי אותה היה לי ברור
שמצאתי את מה שמחפש כל אומן - מוזה! היה לי ברור ששחפית תשמש
לי כהשראה לכתיבת היצירה שידעתי שנמצאת בתוכי ומחפשת דרך
לצאת.
מאותו היום הפכתי לדמות קבועה בפאב של משה, מזמין כוס אחר כוס
של קפה על חלב או אאוטסיידר ולו רק כדי לשמוע את שחפית מדברת
אליי. החיים היו יפים.


פרק 3
ובו יסופר על ידידות, קנאה, והשראה.

בעקבות ניסיוני המר בבית הקפה, הבנתי שאיני יכול להחזיק בעבודה
משום שזו תעמוד בדרכה של היצירה המפעמת בי. הוריי, תומכים
כתמיד, סידרו לי הקצבה וממנה חייתי. למרות רגשי אי-נוחות שהיו
עולים בי מידי פעם על תלותי בהוריי, התנחמתי במחשבה שהוריי
משקיעים בעתידו של אומן דגול.
3 חודשים עברו מאז הגעתי לראשונה לתל אביב. שגרת יומי כללה קפה
הפוך בבוקר עם גב' גורן (בהסכם הגירושים קיבלה את מכונת
האספרסו ), טיול עם כלבתה האהובה, מיצי, סיור באתרי התרבות התל
אביבים- מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון תל אביב, דיזינגוף סנטר,
בית האופרה וכו' וסיום היום בפאב של משה, מביט בשחפית וחושב על
סונטות שאכתוב בהשראתה.
התמדתי השתלמה לאחר 5 חודשים של ביקורים יומיים בפאב של משה.
שחפית ניגשה אליי ושאלה אותי לשמי. לאחר התקפת הצחוק המקובלת
במעמדים שכאלו וההסבר המתבקש על הדוד באמריקה שהתנה את הירושה
במתן שם זה לבן הבכור על שם הזמר החביב עליו, נאותה שחפית
לפגוש אותי למחרת בדירתי.
חייב אני לציין שיחסי עם גב' גורן אף פעם לא גלשו לתחום שהוא
מעבר לשכנות טובה. נהנינו לבלות זמן ביחד. אהבנו לעשות דברים
קטנים כדי לשמח זה את זו- הייתי לוקח את מיצי לטיול, וכשהייתי
מחזיר אותה תמיד חיכתה לי כוס קפה טוב. היינו מדליקים זה לזו
את הסיגריה שאחרי, דברים קטנים שעושים את החיים בבניין משותף
לנעימים יותר. לכן הייתי כה מופתע מתגובתה הקשה של גב' גורן
לביקורה של שחפית.
שחפית הגיעה לביקורה המובטח, ולא ידעתי את נפשי מרוב שימחה.
ריחפתי בדירתי, מסדר את חפצי, מאבק ומארגן עד שנשמע הצלצול
בדלת. שחפית עמדה שם בכל הדרה, מאירה את יומי כאלפי שמשות.
הראיתי לה את הדירה, מתעכב מעט על אוסף תקליטי הבוסה-נובה שלי
ולאחר מכן יצאנו לכיוון בית הקולנוע. מחוץ לדירה פגשנו את גב'
גורן שחזרה מפגישותיה השבועיות עם הפסיכולוג והספר (היא נהגה
לקרוא לזה "אוברול" לגוף ולנפש). בשמחה הצגתי בפניה את שחפית
אך במקום לשמוח בשמחתי, נראתה גב' גורן כעוסה, נכנסה לדירתה
וטרקה את הדלת. איני יודע עד יום זה מדוע  סערה נפשה כך, רק
יכול אני לשער כי הגוונים החדשים בשערה לא היו לרוחה לחלוטין
ודבר זה העכיר את שארית יומה. אותה הסצינה גירתה את מוחי ועוד
באותו הלילה ישבתי וכתבתי, ללא הפסקה, את יצירת המופת שלי-
"שחף בגורן" אותו סיפור קצר שהיה רגע הברכה הגדול שלי ורגע
הקללה הבלתי נמנעת.
פרק 4
ובו יסופר על ההצלחה, המשבר והמחלה האיומה.

לילה לבן עבר עליי בעודי כותב את "שחף בגורן" אולם כאשר סיימתי
את כתיבתי הקודחת היה ברור לי שבידי אני מחזיק את משהו גדול
וחשוב.
מתברר שהיו שותפים לדעתי. סיפורי הקצר פורסם במדור "סיפור קצר"
של מגזין הספרות הידוע   "נוצה וכסת" לתרועות ביקורת שהייתה
אוהדת במידה יוצאת דופן לגבי אומן חדש ומתחיל. עד מהרה אספתי
לי קהל אוהד ומספר אנשים התאגדו מסביב באגודה ספרותית שהקמתי.

כעבור זמן לא רב השתנו הדברים. הלחץ לכתוב יצירה חדשה גבר, לא
עבר יום ללא דרישה מאחד ממעריציי לספק לקהל את מה שדרש הקהל
הצמא לגירוי אינטלקטואלי. ימיי הפכו לסיוט מתמשך אשר הוקל רק
כאשר הייתי מגיע לדירתי ומסתגר בה. עד מהרה לא הייתי מסוגל
לצאת מהבית ללא התקפי חרדה ששיתקו אותי לחלוטין ומנעו ממני
לנהל חיי מלאים ופוריים. נחמתי היחידה באותם הימים הייתה חברתה
המתמדת של גב' גורן שהייתה קרן של אור בקיומי האפל. היא ביקרה,
עשתה קניות, מנעה ממני לקרוא את מדורי הספרות מתוך ידיעה
שקריאה בהם רק תערער את יומי.
מספר חודשים עברו במצב זה של חיים- לא- חיים. ידעתי שעליי
לעשות משהו או שבמהרה אאבד את שפיותי שהחלה להראות סימני שבירה
כבר בשלב זה. היה זה ברגע של הבנה אלוהית שידעתי מה עלי לעשות
- לחלוק את סיפורי הקשה עם אחרים למען ילמדו וימנעו מלבצע את
אותן טעויות תמימות שביצעתי אני. גמלה החלטה בלבי לכתוב את
האוטוביוגרפיה שלי. חושב אני שבספרי הראשון "אינגלברט כהן-
"חיים בצל הגאונות" חלק א', מלידה ועד תיכון" הצלחתי להעביר
חלק מהחוויות והרשמים שהשפיעו עליי בעודי ילד רך בשנים. חוויות
מרגשות כמו"                                

נוצה וכסת - מגזין ספרות , 14.4.20001

"המוות כאומנות" נבואל פלד- עורך
"ידיעה בעמוד 13 בעיתון "ידיעות אחרונות" מתאריך 2.4.2001 תפסה
את עיני. בידיעה צוין שבחור צעיר נמצא ללא רוח חיים בדירתו
שבשיכון בבלי. הצעיר נפטר בעקבות תאונה ביתית מוזרה- הוא
התחשמל בעודו מכין כוס תה, לאחר שדרך בקערת המים של כלבתה של
שכנתו שהשאירה את הכלבה אצלו לרגל נסיעה. כנראה שחוט החשמל של
הקומקום היה חשוף וכך נוצר מגע עם עורו של הצעיר אשר התחשמל
ומת. היה זה שמו של הבחור שתפס את עיני - אינגלברט כהן, שם לא
רגיל לכל הדעות, שם שכבר נתקלתי בו בעבר. בבדיקה של מסמכים
ישנים גיליתי שהצעיר פרסם במגזין זה סיפור קצר בשם  "שחף
בגורן", סיפור שזכה לביקורות טובות במיוחד ועורר עניין במערכת
שקיוותה לקרוא יצירות נוספות של הבחור. לצערנו לא שמענו שוב
מהצעיר והנחנו שכמו רבים וטובים לפניו, הוא היה "סופר של סיפור
אחד" one hit wonder". משהו משך אותי לחקור את הסיפור לעומק,
וכך הגעתי לדירתו של המנוח בשיכון בבלי. מסיפורי השכנים גיליתי
שהבחור חי במקום כשנה והיה חביב על שכניו עד מאוד. במיוחד
התיידד עם גב' גילה גורן, שסיפרה לי על מחלתו של הצעיר. מתברר
שהבחור סבל ממצב נפשי בשם "אגרופוביה" פחד ממקומות ציבוריים
שמונע מהחולה בו לצאת את פתח דלתו ללא התקפות חרדה עזות. גב'
גורן הוסיפה שמצב זה התפתח אצל אינגלברט רק בחודשים הסמוכים
למותו ושלפני שהחל מצב זה היה בחור שמח ומרובה חברים. דיברתי
גם עם שחפית מזרחי, ידידתו של אינגלברט וההשראה לסיפורו הקצר,
שסיפרה שלאחר פרסום הסיפור שקע כהן בחרדה עמוקה שלא יוכל לשחזר
את הצלחתו הראשונית וחרדה זו היא שהובילה למצבו הנפשי הקשה.
לאחר מותו של כהן נמצאו בדירתו דפים רבים שנראים כאוטוביוגרפיה
שנראה שכתב במהלך חודשי מחלתו,אוטוביוגרפיה שלא הספיק להשלים.
ברשות משפחתו החלטתי להביא את סיפורו בפורום זה של המגזין,
אולי כהספד לבחור הצעיר שחשק בפרסום אולם מטרתו חמקה ממנו
ואולי כתזכורת לכל מי מאתנו שחשב שבימינו, אומנות אינה הורגת.
אני מקווה שבאופן כלשהו יהוו מסמכים אלו מצבה לצעיר שהצליח
לרגש אותנו בסיפורו הבודד, צעיר שחייו הפרטיים היו יכולים לשמש
סיפור בפני עצמו."
ידיעות אחרונות מדור תרבות 1.6.2000

"סרט ישראלי חדש שיוצא למסכים בימים אלו מעורר עניין רב בשל
היותו מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט בכיכובו של משה איבגי, מביא
את ספורו של אינגלברט כהן, סופר צעיר שנפטר בגיל 19 בנסיבות
משונות לפני שדרך כוכבו בעולם הספרות. יוצרי הסרט השתמשו
באוטוביוגרפיה שכתב כהן לפני מותו כבסיס לתסריט. עוד משתפים
בסרט, יונה אליאן בתור גב' גורן ואביטל אוז בתור שחפית מזרחי.
"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמחי תמחי כמה
שבא לך!
עד שלא תורידי
חולצה לא תקבלי
פה כלום!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/01 12:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דקלה רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה